את היממה האחרונה העברתי קשורה לעמוד על במת עץ קטנה שבמרכז הכפר.
רגליי היחפות נצלות על משטח העץ הרותח של אחר הצהריים ואני די בטוחה שהשיזוף החדש שלי לא בריא בכלל וכנראה גם ישרוף אחר כך.
אני על סף עילפון מהתייבשות ואם כל זה לא מספיק טוב, תוכלו למצוא את דוכן הפירות הרקובים שלנו בו תוכלו לרכוש פירות רקובים משני ילדים מקסימים! ולזרוק אותם על המסכנה שקשורה לעמוד בקריאות בוז ושמות גנאי מוזרים! איזה כיף!
ילדים זה עם אכזר.
אני מרימה את מבטי אל המבוגרים ופרי רקוב נוסף פוגע בפניי.
לצערי זה לא משתנה עם הגיל.
אחד הירקות היותר קשים פוגע לי בבטן ומרוקן אותה מאוויר.
זה כאב.
כאב פיזי? נפשי? אני כבר לא יודעת מה כואב יותר.
אני נאבקת בזכרונות המציפים אותי אבל זה בלתי נמנע! הם עולים וגואים אל פני השטח, מחזירים אותי לזכרונות שאין באפשרותי לשכוח
לצערי הרב.
אני מרגישה בדמעה עושה את דרכה במורד הלחי שלי.
זה רשמי. חזרתי לנקודת ההתחלה.
הפירות ממשיכים לפגוע כמו המילים שלהם והדמעות בורחות דרך עיניי כאילו אינן מסוגלות להישאר כלואות עוד.
אני עוצרת את נשימתי כדי לא לפלוט יבבה.
אני לא אתן להם את הסיפוק הזה.
נשבעתי שהעבר לא יחזור על עצמו!
אז למה זה קורה!?!
במחשבה לאחור ייתכן שעשיתי דברים שעלולים להיחשב כ'לא בסדר'...
אבל זה בדיוק מה שהחיים לימדו אותי!
זה בסדר לא להיות בסדר!!
נכון?
אני רק מיישמת לקחים.
אותם לקחים שהיו אמורים לשמור עלי ממצבים כמו אלה!
אז מה עשיתי לא נכון לעזאזל??
אני מתפללת שההשפלה תיפסק ואיתה גם הכאב והזכרונות.
שמש אחר הצהריים מתחילה לשקוע בני שבט היום מתחילים להתאסף סביבי ואני מכינה את עצמי למכה הסופית.
אך במקום זאת לידי על הבמה עולה לא אחרת מאשר מאי...
תחפפי שרץ, הבמה הזאת קטנה בשביל שתינו...
אני רוצה להפוך את המחשבה למילים אך נראה שהגוף שלי תשוש מכדי להוציא אותם.
אחרי הכל אני כבר בערך שתים עשרה שעות על הרגליים, קשורה בחבלים לעמוד בזמן שאספסוף משפיל אותי בקריאות גנאי והשלכת פסולת עלי... עלי!!
אנשי השבט משתתקים ובוהים בה בעיניים גדולות של ציפייה וכבוד.
"בני שבט היום!" היא אומרת בקול רם, מחרישה את אוזני השמאלית "אתמול בלילה הותקפנו על ידי מפלצת אכזרית שגבתה שלושה עשר גיבורים אשר נלחמו בה בגבורה במטרה להגן על ביתנו! יהיו נשמותיהם שלוות תחת כנפיה של מאוורה הגדולה...
במעמד זה אני יותר מגאה להכריז כי אנחנו לא נתן למותם להיות לחינם.
אנשי שבט הלילה מוכנים לשתף פעולה בציד אחר המפלצת!" היא עוצרת ומביטה בי "אולי אנחנו בזמנים של שלום למרות הכל..." היא ממלמלת, כך שרק אני יכולה לשמוע אותה
"אני מוכרחה להודות שכל זה לא היה קורה לולא זואי! הגואלת שלנו!" דבריה נוטפים בוז. איש מהקהל לא זז, מרותקים לדבריה של מאי.
"כאות תודה לעזרתה החלטנו שמן הראוי שזואי תוביל אותנו למפלץ-"
YOU ARE READING
אוליבר
Viễn tưởng*גמור* מה היה קורה אם היו אומרים לכם שקיים מימד אחר בנוסף למימד שלנו? ושאתם חלק מנבואה ארוכת שנים שבסופה אתם אלו שתקבעו את גורלם של שני שבטים יריבים לחיים ולמוות? אני לא יודעת מה איתכם, אבל אם מישהוא היה אומר לי משהו כזה הייתי צוחקת לו בפנים ומעיפה...
