נ.מ זואי:
"אוליבר!!" אני צועקת בכל כוחי אך זה לא משנה דבר. הנקודה הקטנה שהיא למעשה אוליבר ממשיכה להתרחק מאיתנו במהירות.
איך הוא לא מתעייף?
"הוא לא חוזר זואי ותאמיני לי שעדיף ככה." מאי מנסה להרגיע אותי, עינייה ואפה אדומים מבכי ונראה שהיא עלולה לפרוץ שוב בכל רגע.
"איך את יודעת את זה? איך הגעת פתאום למסקנה שהוא הרג את אח שלך?? איך פתאום את יודעת ועד עכשיו לא?!!" אני מתפרצת עליה.
אוליבר הלך וההרגשה איומה כמו ארוחת ערב משפחתית עם כיסא אחד ריק לאח שעזב.
הוא היה לצידי מהרגע שהגעתי למיימד הדפוק הזה! גם כשעצבנתי, הרגזתי, תסכלתי וברחתי! הוא תמיד היה שם!
שמר עלי, דאג לי, רב איתי והציל את החיים שלי כל. פעם. מחדש!
במובן מסויים הוא היה הסלע התומך שלי כאן, המדריך למימד אחר שהיה איתי מההתחלה ופתאום עזב.
איך יכול להיות שהוא פתאום עוזב ככה?!!
"זואי, תסתכלי על הסמל הזה" מאי מבקשת במעט כעס. מפנה את תשומת ליבי לקעקוע החדש על זרועה
"מה עם זה?" אני שואלת בחוסר סבלנות
"זה סמל החוזה. זוכרת את דוד שלי אוורי?"
"המתנשא הזקן שיכול לנבא דברים?"
"כן. הוא מת. אני יודעת את זה כי אני היורשת היחידה למתת החוזה וברגע שהחוזה מת המתת עוברת לבא אחריו." היא מסבירה, קולה רועד ואני רואה שהיא מתאמצת בכל כוחה להיות סבלנית איתי.
"משתתפת בצערך?" אני יותר שואלת מאומרת כי ברגע זה באמת לא איכפת לי מהזקן הגאוותן "אבל איך זה קשור לידיעה הפתאומית שלך לזה שאוליבר הרג את אח שלך?" אני מתאמצת שלא להשמע בוטה
"ברגע שמתת הנבואה עוברת לחוזה החדש היא מאלצת אותו לראות את כל חזיונות העבר, כי ללא העבר אין בסיס לעתיד. אחד מחזיונותיו של אוורי היה מותו של סאן. מותו של סאן בידי הקללה שהוטלה על אוליבר..." דבריה הופכים למלמולים והיא משתתקת
אני בולעת רוק בגרוני. לא יודעת מה לומר. המחשבות מסתחררות בראשי במהירות כזאת עד שהופכות לצבע אחד מטושטש.
"אממ זואי?" קולו של דילן ממלמל בשקט מאחורי ואני מסתובבת אליו. הוא נראה לחוץ וידיו משחקות בעצבנות במכנסי הטרנינג שלו "אפשר.. לדבר איתך רגע? לבד?" הוא ממהר להוסיף ואני הולכת איתו כמה מטרים מהמחנה הקטן.
אני מסתכלת על מאי המקופלת על החול מצונפת בגבה לפופו ואש משדל אותה לקום.
שמי הבוקר הבהירים והיפים כאילו לועגים למצב העגום שלנו.
הייתי רוצה לחזור לאתמול. לפני שמאי התחילה לצרוח. הייתי רוצה לחזור להמבורגרים והשירה והזיופים וההרגשה שאולי, רק אולי, הכל יהיה בסדר...
אלביס וההמבורגרים נתנו לי אווירה של בית, הזכירו לי איך אני ולואי היינו רצים ברחבי הבית בבגדים שהשאלנו מהארון של אמא ואבא ורקדנו ושרנו שירים של אלוויס (כי זו הקלטת היחידה שמצאנו שהיא לא מוסיקה קלאסית מתישה) עד שהשליח היה מגיע עם האוכל שהזמנו בכסף שההורים השאירו לנו בכל ערב עמוס בעבודה..
YOU ARE READING
אוליבר
פנטזיה*גמור* מה היה קורה אם היו אומרים לכם שקיים מימד אחר בנוסף למימד שלנו? ושאתם חלק מנבואה ארוכת שנים שבסופה אתם אלו שתקבעו את גורלם של שני שבטים יריבים לחיים ולמוות? אני לא יודעת מה איתכם, אבל אם מישהוא היה אומר לי משהו כזה הייתי צוחקת לו בפנים ומעיפה...
