אוליבר

פרק 26

זה הכל באשמתי.

צרחות הכאב שלה חודרות כמו אלפי חניתות ישר מאוזניי אל תודעתי, מטפטפות אל הלב כמו חומצה רעילה ומהדהדת ברחבי הנשמה ההרוסה שלי.
משספת אותה לאלפי חלקים.

אני אעשיתי לה את זה...

דמעותיה יוצרות שבילים נקיים מחול ואבק על פניה היפות, העדינות והסובלות.
רועדת.

ציפורניה יוצרות חתכים מדממים בזרועה, מסרבת להרפות.

אני נחנק.

לא ממחסור באוויר.
מהלחץ והחרדה שסוגרים עלי.

"אוליבר!!" קול מעיר אותי מערפל הרגשות שסוגרים עלי ואני מתיק את עיניי בחוסר רצון ממאי.

כאילו אם לא אסתכל היא תעלם לנצח

"תביא מים!" דילן צועק לי ואני ממהר להתאפס, רץ לתיק הצידה שלי ושולף ממנו מימיה ושמיכה חמה. עם כמה שמאי צורחת ששורף לה עורה קר כקרח.
אני חוזר, מעביר לדילן את המימיה ועוטף את גופה המתפתל בשמיכה.

"לא!! חם! כל כך חם!!" היא צועקת בתחינה

"את קפואה לגמרי, את צריכה להתחמם." דילן אומר בנוקשות וסבלנות כאחד ומרים את ראשה כך שישען על ברכיו.

"לא!! לא!!! אהההההה!!!" היא צורחת בכל כוחה ודילן נרתע מעט מעוצמת קולה.
זואי חוטפת מידו את המימיה ורוכנת ליד אוזנה של מאי

"מאי, יש לי מים. אם תשתי אותם אני בטוחה שהם יקררו אותך קצת" היא מציעה ומגישה את פית המימיה לפיה של מאי.
למרבה ההפתעה מאי שותה את המים בצמא עד הטיפה האחרונה!

"מאי את שומעת אותי?" דילן שואל והיא מתפתלת. נראה שהמים הרגיעו קצת את הכאב "מה את מרגישה?" הוא ממשיך

"שו-רף" היא אומרת בשיניים חשוקות, כאילו מתאפקת לא לצרוח.

"תפקחי את העיניים, את רואה אותי?" הוא ממשיך בשאלות. אני ממשיך להביט בה בדריכות. עינייה חלולות. בוהות באימה סביב.

"לא- אהה!!" היא מודה וצעקת כאב נפלטת מפיה

"מה את רואה?" דילן מתעקש

יד מונחת על כתפי אך אני מתעלם ממנה "אוליבר, אתה רועד." זואי מציינת ברוך אך אני עסוק מידי במאי מכדי להקדיש מחשבה להפגנת האמפטיה של זואי.
"אל תדאג, דילן יודע מה הוא עושה. אבא שלו מנתח ראשי באיזה בית חולים מפונפן. בוא נקווה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ." היא ממשיכה להרגיע.
אני ממלמל תפילת תחנונים למאוורה הגדולה שזה לא הסוף.. זה לא יכול להיות הסוף!

בבקשה!!

"אההההההה!!! ד-דמויות!!! הם בכל מקום!!!" מאי עונה לשאלתו של דילן. צורחת. בועטת.

"אההההההההההה!!!"

בדימיוני מופיעה גופתו האפורה של סאן