אוליבר

פרק 38

קרני שמש הבוקר מסנוורות אותי מפעם לפעם מבין ענפי העצים. אני אמור להרגיש רע, להרגיש ייסורי מצפון או לפחות מפלצת יותר ממה שהרגשתי אי פעם!
הרגתי ילד!

הוא תקף ראשון.

הייתי מודע למעשה.

הוא כיוון סכין לראש שלך.

הוא בסך הכל נער כועס...

כועס מספיק בשביל להרוג.

לא שונה יותר מידי ממני...

שונה מספיק.

אולי די!?

הקול בראשי משתתק. משאיר אותי עם ההרגשה המבעיתה של השלמה!?
איך אני יכול להיות כל כך רגוע ושלם עם עצמי אחרי מה שעשיתי?! אחרי כל מה שעשיתי?!

מה הבעיה שלי?!

זה דפוק! זה ממש ממש דפוק!
לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי בחיים! אז למה עכשיו?!

"...אולי אני באמת מפלצת אחרי הכל..." אני נושך את לשוני, מבין שאמרתי את זה בקול.
אני מרגיש את עינייה של מאי עלי ונמנע ממבטה.

בבקשה שהיא לא שמעה את זה!

"אתה יכול להפסיק להתחמק, אני לא אשאל אותך שאלות אם אתה לא רוצה." היא אומרת ברוגע מאחורי ואני מסתובב אליה נבוך

"זה לא שאני לא רוצה שתשאלי אותי שאלות, פשוט... לא היית אמורה לשמוע את זה" אני מודה במעט לחץ

"אז אתה רוצה לדבר על זה?" היא מרימה גבה בשעשוע ופניי מתחממות.

"לא... לא ממש..." אני מסנן והיא מגחכת

"נשמע יותר כמו 'ממש לא'." היא הופכת את סדר המילים בחיקוי עלוב של הקול שלי ומצליחה לחלץ ממני חצי חיוך קטן.

אנחנו הולכים עוד רגע בשתיקה נינוחה זה לצד זו. חבל שהרגע הזה נמשך פחות משלוש דקות לפני שהיא הרסה אותו.
"יש לי שאלה אחת;" היא מודיעה ואני מטה את אוזני המחודדת בכיוונה "-כבר הרגת בעבר עשרות מבני שבט היום. למה הפעם אתה מגיב לזה כל כך אחרת?" השאלה לא מרחמת עלי והרצון הראשוני שלי הוא להתנהג כאילו לא שמעתי אותה.

אני בולע רוק "בגלל שהפעם זה אחרת." קולי נשמע כהה ומרוחק, כאילו אני מדבר בתוך חלום.

היא בוחנת אותי בעינייה האדומות והמסוכנות "למה?" היא דורשת

אני מיישיר את עיניי אליה בכאב כאומר לה 'תעזבי את זה' ועינייה האדומות מתרככות אך לא נכנעות.
"אוליבר..." היא נוגעת בעדינות בידי, לוחצת קלות כדי שאעצור. מגע ידה על ידי מעביר בי זרמים, אני בוהה במחווה בהפתעה "אני מבינה עכשיו... למעשה, אני חייבת לך התנצלות."

עיניי מזנקות אל עינייה בהפתעה גמורה! כאילו מאוורה עצרה את הזמן.
לא בטוח ששמעתי נכון.
"התנצלות?" אני חוזר על דבריה והיא מהנהנת