אוליבר

פרק 21

אני לא יודעת באיזו שעה הלכנו לישון אתמול. תהיה השעה אשר תהיה נשארתי ערה רוב הלילה למרות הכל.
אני מנגבת את הזיעה עם החול ממצחי בגב ידי.
המחשבות הטורדות לא מניחות לי לרגע!
רודפות אותי בכל צעד וצעד של רגליי השוקעות בתוך החול החם.

שוקעות? טובעות?

מה ההבדל?

אני מנסה להדביק את חמשת המטרים המפרידים ביני לבין שאר הקבוצה. מדחיקה את הזכרונות הכואבים ככל יכולתי, נתתי להם מספיק מקום בראש שלי אתמול בלילה ואין לי שום כוונה לחזור על הטעות הזאת שוב.
אני אחרת היום. עצמאית, חזקה... בלתי מנוצחת?

אני מועדת על גבעת חול שלא הבחנתי בה קודם. העייפות והחום מערפלים לי את הראש וחוסר הביטחון העצמי שלי לא עוזר בשום צורה. משתק אותי.
שכחתי כבר איך מתמודדים בלי ביטחון עצמי...

אני מנקה את החול שנדבק לידי וברכי וממשיכה להתקדם.
כנראה שאני כבר לא זואי הפופולארית והעשירה שכולם רועדים מפניה כשהיא עוברת במסדרון. לא כאן. ויש לי הרגשה שלא יותר לעולם.

ההליכה במדבר מזכירה באופן מתסכל הליכה בתוך מים. כאילו משהו מנסה למשוך אותך אחורה, בזמן שאתה נאבק בכל הכוח להמשיך להתקדם.
קילפו ממני את המסיכה הבלתי שבירה. הצליחו לפרק את חומת האדישות והחומריות שבניתי כל כך הרבה זמן!
אני מדביקה את המרחק.

מעולם לא הרגשתי כל כך חשופה...

אני מגניבה מבט לעבר אש.
שעות אנחנו מדדים בכבדות תחת השמש הקופחת! היא צולה את העור שלי הרבה מעבר לשיזוף היפה שאני אוהבת...
אוליבר, מאי ופופו לא נראים במצב מזהיר במיוחד ובניגוד אלינו אש נראה קליל ומלא אנרגיות!

איך הוא עושה את זה לעזאזל??

"בקרוב מאוד נגיע אל רבע הדרך!" הוא מודיע בשמחה "אתם מתקדמים ממש יפה!" הוא מנסה לעודד ללא הצלחה.
לפי המצב שלנו לא נשאר בחיים עד החצי!

אני בוחנת שוב את השמים הבהירים והריקים מענן בתקווה לנס שירד גשם!

אני צמאה!!

אש מתנהג כאילו השיחה ביננו לא קרתה מעולם וזה גורם לי לקוות שאולי הוא קיבל מכה בראש ואיבד את הזיכרון

אמן.

אני לא מסוגלת לבטוח בו, ועצם הידיעה שהוא יודע עלי מידע רגיש כל כך משגעת אותי לגמרי!
מצפה בכל רגע שיספר לכולם וישפיל אותי סופית מול האנש- כלומר 'היצורים' היחידים שמשמשים לי חברה

כמו שתמיד קורה...

אוליבר מאט את קצב הליכתו לשלי ואני נדרכת.

שיט! שיט! תתנהגי טבעי, פשוט תתנהגי טבעי!

"...ויש שם חרפושיות!" אש ממשיך בחפירה