אוליבר

פרק 6

אור ראשון של בוקר מופיע לשברים בין ענפי העצים והעלים מעלי, זיעה קרה מטפטפת מעורפי ומצחי תוך זינוקים מענף לענף.
ממש פישלתי הפעם, חוסר אחריות נוראית מצידי לחזור בשעה כל כך מוקדמת. אסור לי להיות בשעות כאלה מחוץ לכפר, אם מישהו יתפוס אותי...

ברררר..

צמרמורת עוברת בי ואני מדחיק מעלי את המחשבה.
אני עוצר בשולי היער, בודק אם השטח פנוי, למזלי בשעות האלה בדרך כלל כולם ישנים בכפר, חוץ מכמה קבוצות קטנות של בני לילה צעירים ברחבת המסחר- השטח פנוי. אני מתגנב לתוך הכפר, דואג להיות כמה שיותר בלתי נראה (משימה די פשוטה מאחר ואנשי הלילה עושים מאמץ מיוחד להתעלם מימני).
ברגע שאני מגיע לרחבת המסחר אני פשוט משתלב בין אנשי הכפר

כמה שרק אפשר להשתלב כשאתה הבן של המכשפה

בני לילה צעירים בגיל ההתפתחות אוהבים משום מה לצאת לבלות בשעות האלו ליד דוכני הסחר שעדיין פתוחים, חלקם גם בגיל שלי ונועצים בי ברגע זה מבטי שינאה. מבטים המוכרים לי היטב.
אני מזהה בחור מגודל בעל עור תכלכל, שיער לבן כקרח וצלקת קסופה ועבה הנמתחת ממעל הגבה הלבנה והפרוותית שלו ועד סנטר הטוסיק המוגזם שלו.
מבטינו מצטלבים ועל פניו ההרוסות עולה חיוך נבזי במיוחד.

פשוט תתעלם..

אני שומע אותם מתלחשים ומגחכים ומהר מאוד אני מרגיש במטה שלי רוטט כאות אזהרה.
אני עוצר במקומי- גוש של רוק עובר סנטימטרים ספורים מפניי ונוחת על האדמה.
"פספסת" אני מציין, מתגרה בדארן במקום לשתוק ולהמשיך ללכת כמו בן לילה פיקח.
חיוכו הנבזי של דארן נעלם במיידי, הוא מתנתק מהחברים הסמרטוטיים שלו ומתקדם לעברי בצעדים כבדים ומאיימים.

"נראה לי שלא שמעתי אותך טוב, אמרת משהו יצור?" הוא שואל בקולו המחוספס, נותן לי הזדמנות לחזור בי.
"אתה באמת רוצה לפתוח את זה דארן?" אני שואל בנימת אזהרה ולפני שהוא מספיק לענות אני ממהר להוסיף: "הצלקת שלך נראית טוב היום, זה השיקוי של אמא שלי שמוריד את הנפיחות?" אני מעלה לפני חיוך נבזי משלי. מתעלם מתחושת האשמה שלוחצת בחזי אבל זאת הדרך היחידה לגרום לו לעזוב אותי בשקט ולשמור על כבודי.

או לפחות מה שנשאר ממנו..

עיניו של דארן משקפות אימה לרגע וידו עוברת בעדינות על הצלקת הכסופה בהיסח הדעת.
"אתה יצור אוליבר, יצור מבחיל ובושה לכל בני הלילה שאתה בכלל קיים. יש סיבה למה היה אסור לך להיוולד, אני באמת לא מבין איך אמא שלך מגנה עליך למרות שאתה העונש שלה עצמה." הוא לוחש לעברי בארסיות, מסתכל לי ישר בעיניים כדי להבהיר לי עד כמה הנוכחות שלי בעולם נוראית ואז מוסיף בקול רם "בואו, הוא לא שווה את זה" מסתובב והולך, לא שוכח להיתקל בי 'בטעות' והסמרטוטים שלו מיד אחריו כמו זנב נחש. כל אחד בתורו שולח לי פרצוף מכוער אחר.