פרק 17

267 33 45
                                    

נ.מ אוליבר:

אני מתהפך מצד לצד בתסכול.
תיארתי לעצמי שאחרי כל מה שעברתי בלילות האחרונים אני אשן כמו תינוק.

אבל כמובן שזה לא המצב...

האנדרנלין והפחד שאולי עוקבים אחרינו לא מניח לי לרגע. אני סחוט מעייפות, מתחנן לדקה של שינה אבל היא לא מגיעה.

לבסוף אני מתיישב, נכנע מהנסיונות להירדם ומוציא מהתיק תבשיל שאמא הכינה לי למסע.
אני מקווה שהיא בסדר ולא דואגת יותר מידי...

ומאי...

הלב שלי מתכווץ.

היא חושבת שאני מת.

ואולי עדיף ככה?

המחשבה גורמת להרים את ראשי לעבר זואי הישנה. קרני שמש שהצליחו לחדור דרך סבך העלים מעלינו מאיר ישר על עינייה אך לא נראה כי עובדה זו מפריעה מאומה לשינה העמוקה שלה.

לא. דברים עומדים להשתנות.

אני מודה שהייתי בטוח שמאוורה יצאה מדעתה כשבחרה בזואי להיות התגשמות הנבואה הגדולה, אבל אחרי הלילות האחרונים... אני נוטה לחשוב שזואי היא באמת האחת.

אני נזכר בלילה בו תקפתי את שבט היום, איך היא רצה החוצה להציל ילד קטן... מפניי.
יש מצב שהיא לא לגמרי אנוכית.
אך מה שהכי שינה את דעתי עליה והוכיח לי שיש בה משהו מעבר, זה המבט שלה. כשהשינוי שלי נגמר והפכתי למפלצת שאני לעיניי כולם... הם הביטו בי בגועל, שינאה ואימה.

המבטים הרגילים גם בצורתי האנושית...

אבל בעיניים שלה היה משהו אחר. הן נצצו בהתרגשות, מהופנטת. היא לא נרתעה, נבהלה או נגעלה.

גם בהיותי מפלצת היא ראתה בי אנושיות, ואני אהיה אסיר תודה על כך לעולם.

לפחות עכשיו אני יודע שיש על מה להילחם.

פתאום המטרה שלי נראית אפשרית! יכול להיות ובאמת זואי היא האחת שתסיר ממני את הקללה!

אני יושב כך עוד מספר דקות, מבין כי השינה לא תגיע בקרוב. אני מרים את המטה מהאדמה לצידי ונעמד, מסתכל סביבי ומשפשף את עיניי.

מקשיב.

זרם מים עדין נשמע בקרבת מקום ואני מתקדם לכיוונו.

_ _ _ _ _ _ _ _ _

ריסייה הארוכים ושפתיה הורדרדות גורמות לה להיראות כמו ילדה תמימה שלא ידעה רוע מימייה.
אני מאזן את העלה בין ידיי ומשהו קטן ולא מספיק רלוונטי בי קצת מרחם עליה...

אך אני מתעלם ממנו ושופך על פניה את המים שבעלה.

"אעאעאעא!!" היא צורחת, תופסת באבן גדולה כאמצעי מגננה ונדחקת בכיוון הנגדי לי, עינייה עדיין עצומות אך הבעת פניה משדרת בהלה גמורה.
אני כמעט מחייך, כמעט.

אוליברWhere stories live. Discover now