אוליבר

פרק 8

נ.מ זואי:

אני מתעוררת משינה עמוקה וכל כך טובה שפשוט בא לי להישאר במיטה בלי לזוז במשך שעות. אני אפילו לא פוקחת את עיניי רק בשביל למשוך עוד ועוד את הרגע הקסום והנפלא הזה.
אני לא זוכרת אם חלמתי משהו אבל יש לי הרגשה שאני לא בדיוק נמצאת במיטה שלי, או בחדר, או בבית שלי, או-

עיניי נפקחות בבת אחת.

זה לא הבית שלי! אם בכלל אפשר לקרוא לזה בית...

אני מתיישבת במקומי- על האדמה?
כאבי גב ורגליים תוקפים אותי ואני משפשפת את ראשי בניסיון להיזכר איך הגעתי למצב המשפיל שאני נמצאת בו.
פתאום, כמו בהבזקי אור אני נזכרת בכל המאורעות האחרונים:

המסיבה

השירותים

הג'ונגל

הקופים החייזרים

החייזר החתיך אוכל האדם

אחותו המלחיצה

המשקה

מאוורה

מה זה מאוורה?

אני בוחנת את החדר סביבי. יותר נכון מערה מחימר. המקום הזה נראה כאילו הגיע מתקופת האבן- ואיזה עיצוב מזעזע! אם זה היה תלוי בי והיו מתעקשים איתי על הסגנון הדוחה של אנשי מערות- הייתי עושה עבודה הרבה הרבה יותר טובה.

ציפיתי מהחייזרים האלה ליותר..

לוקחים לי כמה רגעים קצרים להבין שאני לבד בחדר, ללא שמירה או פיקוח. או שעלי לומר- קיפוח.

אני לא מאמינה! הם מזלזלים בי כל כך עד שלא טרחו אפילו להציב עלי שמירה?!

אני מסתכלת סביבי בחיפוש אחר דרך חילוץ ומבחינה בקריסטל ורוד ונוצץ

אווווו..

אני לוקחת את הקריסטל בשתי ידיי ובוחנת אותו מקרוב

כל כך יפה...

זאת יכולה להיות מזכרת יפה כשאחזור הביתה...
ואז אני מבחינה בהשתקפות שלי.
"אההה!" מרוב בהלה הקריסטל נופל מידיי ונשבר.
אני ממהרת לבחון את בגדיי וגופי, מחפשת אחר מראה או משהו כזה.
משום מה אני מוצאת גיגית חימר בצד השני של החדר מלאה בחומר נוזלי לא ברור.
אני ממהרת אליה, בוהה בבבואתי באימה!
השיער שלי מלא קשרים, עלים, אדמה וחומר סגול שהתקשה.
הפנים שלי חיוורות, האיפור מרוח וגם עליהם מרוח החומר הסגול מעורבב עם אדמה.
והגוף שלי... השימלה קרועה וכמו הידיים והרגליים מטונפת באותו חומר סגול, אדמה, עלים ונוזל לבן ודביק...

"אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאע!!!!!!!"

את הצרחה הזאת אני בטוחה ששמעו עד הבית שלי.