אני מסיימת להגיש לוויליאם את האוכל וכשהוא מסיים הוא הולך עם בראנט ותומאס לחדר שהיה במרכז הסיפון.
אני מתחילה למזוג שתיה לכלל הלוחמים כשהמשרת המקביל עושה את אותו הדבר מהצד השני.
כשאני מגיעה למזוג לקפטן אקטור, הוא מזיז את ידו בפראות ומפיל לי את המגש עם הקנקן שנשפך על גופי. אני מבינה שלהאשים אותו עכשיו יגרור אותי לצרות ולכן אני מתרוממת מהקרקע ומרימה את הקנקן כשאני מלמלת, "אני מצטערת."
הוא כועס ודורש ממני לנקות וכשאני מתקרבת אליו הוא תופס את ידי חזק כל כך שאני בטוחה שהאחיזה שלו תשאיר סימנים על עורי.
הוא מושך אותי ואני מועדת עליו ומתיישבת על ברכיו.
"שחרר אותי." אני מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו בי.
"אני חושב שאת צריכה לתת לי פיצוי." הוא מחייך חיוך מגעיל וצחוק של חיילים ממלא את האויר.
אני מתחילה להתפרע בידיו, "תשחרר אותי!" אני צועקת.
"את חושבת שאת יכולה להילחם בי?" הוא צוחק, "זה רק עניין של זמן עד שתפשקי את הרגליים שלך בשבילי. את בסך הכל שיפחה." הוא נוהם.
אני נאבקת בו ומנסה להדוף אותו ממני ולהתרומם אבל הוא חזק ממני.
"כשלווילאם ימאס ממנה היא תיהייה שייכת לי כך שלעולם לא תקבל את התענוג." ג'יימי מתערב, הוא נעמד מעלינו ומושך אותי מאחיזתו.
מעוצמת המשיכה אני נופלת על הקרקע.
אני לא מחכה, אני מתרוממת ורצה לירכתי הספינה.
הניסיון שלי לנקות השימלה היחידה שהייתה לי כשל. העיניים שלי מתחילות לצרוב כשאני מבינה שזה באמת מה שהולך לקרות. לוויליאם ימאס ממני בשלב כלשהו ואז אני הועבר כמו חפץ מאחד לשני.
אבל למה לעזאזל ציפיתי? אני לא שונה משאר השפחות.
אני חייבת להתרחק מוויליאם.
ההבנה הזאת כורמת לליבי להתכווץ, עכשיו אני מרגישה את הקור חודר לעצמותיי. השמלה נדבקת לגופי ויש לה ריח של יין.
אני מתיישבת על הדרגש וקוברת את פניי בידיי ביאוש.
משרתת נכנסת עם שמלה בידה, "קחי יש לי כמה מהן." היא מגישה לי את השימלה.
אני מחייכת אליה בהכרת תודה.
"הוא אידיוט, הקפטן." היא מנסה לעודד אותי.
אני לא מגיבה לה על דבריה.
"אני חייבת לחזור למעלה," היא מתנצלת בפניי בחיוך והולכת חזרה למטלות שלה.
אני לובשת את השימלה שלה שגדולה עליי בכמה מידות, אז אני מאלתרת חגורה בעזרת חוט סביב מותניי כדי להצר אותה מעט. לאחר מכן אני חוזרת לשבת במטבח וחותכת ירקות שאמורים להכנס לארוחת הצהריים.
הרעב מציק לי רק אחרי שאני מריחה את ריח האוכל שמתבשל אבל אני מתעלמת ממנו.
אחד החיילים נכנס למטבח וניגש ישירות אליי, "הוד מלכותו מבקש שתגישי לו את האוכל בחדר הישיבות." הוא אומר לי ולזה שאחראי על המטבח בספינה.
אני מסדרת את המגשים ומרימה אותם לחדר הישיבות. אני נכנסת פנימה ומניחה את המגשים על השולחן הקטן בפינת החדר.
אני מתחילה עם השתיה אז אני מרימה קנקן שתיה, מסתובבת לעבר השולחן שבו יושבים ג'יימי, תומאס, בראנט, אקטור ועוד קפטנים בכירים. ליבי מתחיל להלום בפראות.
אני הולכת לעבר וויליאם ומוזגת לו כוס שתיה.
לאחר מכן אני מוזגת לשאר האנשים בשולחן בלי ליצור קשר עין.
אני הולכת לקחת את מגשי האוכל ומניחה אותם במרכז השולחן. כולם ממהרים לחטוף מהמגשים העמוסים.
אני לוקחת את המגש שהוכן במיוחד עבור וויליאם ומניחה לפניו. כשאני מתכוונת להתיישר הוא מונע ממני כשהוא אוחז בידי.
"מה זה? מי עשה את זה?" הוא מביט על הסימנים הכחולים שסר אקטור השאיר על ידי.
"זה שום דבר... כנראה נתקלתי במשהו." אני משקרת ומושכת את בד השימלה בכדי לכסות את מפרק היד.
"אל תשקרי לי. אני המלך שלך!" הוא מרים את קולו. אני נבהלת ומתכווצת במקומי.
לא אגיד שזה אקטור, לא ארצה שמישהו יענש בגללי. הוא לא עשה שום דבר מלבד לומר לי את האמת.
"אני לא משקרת. אני לא יודעת מאיפה זה צץ." עיניי פוגשות את עיניו בהתרסה.
וויליאם דופק על השולחן עם ידו ומרעיד אותו. הוא מתרומם מכיסאו במהירות ומפיל אותו אחורנית בכוח.
אני נבהלת ורצה לעבר היציאה. הוא תופס אותי במותניי וזורק את גופי לקירץ אני מתכווצת בכאב.
"אל תתעסקי איתי בהרי. אל תשקרי לי." הוא נוהם בטון נמוך ומאיים.
אני משפילה את עייני כמו חיית מחמד מפוחדת. "זה לא כואב וזה נגרם בטעות." אני לוחשת כשאני מצליחה למצוא את קולי.
"חשבתי שאת לא יודעת מאיפה זה צץ. על מי את מגנה?" הוא שואל ועניו מצטמצמות.
אני שותקת ומביטה לעבר היושבים בשולחן. כולם מנסים להתעלם מהסיטואציה ומתעסקים בצלחת שלהם במיוחד אקטור שנראה כאילו רוצה שהאדמה תבלע אותו.
"אני נותן לך הזדמנות אחרונה לענות לי אחרת את תזרקי לתא כלא בתחתית הספינה עד סוף ההפלגה."
אני שותקת.
"הבנתי אותך. הליאן תעיף אותה למטה." הוא מסמן לאחד הקפטנים שיושב בשולחן לקחת אותי.
הליאן תופס אותי בידי ולוקח אותי אל התא בתחתית הספינה. הריח מעופש הוא זה שמקדם את פניי כשהוא מכניס אותי ונועל את השער של התא אחריי.
"זה מוערך בעיניי מה שעשית שם, כל מי שהיה בחוץ ראה שאקטור עשה את זה. לא היית חייבת להגן עליו ולהענש במקומו." הליאן אומר.
"אני לא רוצה שאף אחד יענש בגללי." אני אומרת ומתיישבת בפינת התא והוא מסתובב.
"שתדעי שוויליאם תמיד מגלה בסוף, אל תנסי להסתיר ממנו." הוא אומר ויוצא.
YOU ARE READING
בהרי
Romance"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
