כל חיי שירתתי את וויליאם בנאמנות. בהתחלה זה היה מתחושה שאני חייב לו את חיי. אחרי הכל הוא היה זה זהוציא אותי מהבוץ שנקרא חיי.
אם הוא לא היה עושה את זה כנראה שעכשיו הייתי נשאר במקום הנוראי שחייתי בו, מקבץ נדבות וחי בן זונות וגנבים.
אבל וויל סיפק לי קורת גג, אוכל, הכשרה ואח שמעולם לא היה לי. אנחנו חיינו באמת כמו אחים. לא היה צריך קשר דם בשביל התחושה הזאת.
זה הרגיש טבעי.
התאמנו ביחד כל הזמן, בהתחלה הוא תמיד ניצח ניצח אותי, אבל עם הזמן הפכתי להיות מכונת מלחמה. לפחות ככה הוא קורא לי.
אפשר לומר שגם בזמן האחרון השתוונו בכוחינו. זאת הייתה תחושה עילאית להבין שלוויל קשה להילחם נגדי.
מה שכן, אנחנו כבר לא לוחם ומלך.
אני לא יכול לראות בו מלך יותר מיזה שהוא אחי. אנלנו מחוברים בנפש.
אני הולך ללוות את לואי המלך הצפוני ואת אדליין, ארוסתו של וויל מהנמל שבו ספינתם עגנה לארמון לפי פקודתו של וויל.
אני ממתין על סוסי כשהשיירה שלהם מתחילה לצאת מהספינה אל רצפת הנמל.
הראשונים לרדת אלו האבירים שיכונים 'האבירים האפורים' בגלל צבע הגלימות שלהם.
אחרי שהאבירים יורדים, המלך לואי יורד גם כן ומצטרף אליהם.
אני קד לפניו, "אדוני, המלך לואי. ברוך הבא לברינסטון. המלך וויליאם, מלך המחוזות, שלח אותי ואת הפמליה הזאת כדי ללוות אתכם בבטחה אל הארמון." אני אומר ברשמיות.
לואי מביט בי בסלידה, "לא יאה למלכך לקבל את ארוסתו ומלכתו לעתיד בעצמו?" הוא שואל בטון מזלזל ופגוע יחד.
אני לוקח נשימה עמוקה, לא יהיה חכם לרצוח את המלך הצפוני.
"מלכי ידאג לקבל את פניה בארמון." אני מחייך חיוך מאוס אל המלך הידוע לשימצה.
לואי היה ידוע בתור אחד שעינה את לוחמיו על כל טעות שלא נעשתה ואני לא הבנתי למה וויליאם מתעקש לעמוד במילתו לאביו להמשיך באירוסין שהיה ברור שהוא לא רוצה. בטח עכשיו כשיש את בהרי בתמונה.
"רצוי לידע את המלך שלך שזה שאבי הבטיח לו את אדליין לאישה, לא אומר שזה חייב לקרות. אני יכול לבטל את ההחלטה הזו במחי יד." הוא אומר בזחיחות.
"אתה יכול, וזה יתחיל מלחמה לא רצויה בין שתי הממלכות. וישפך דם לחינם." אני מציין. אני מתחיל להתרגז.
לואי מתקרב אלי ואני יורד מסוסי דרוך ומוכן למתקפה כתמיד.
"אחי היקר, זה לא נחוץ. אנחנו לא באנו לכאן למטרות מלחמה." קול נשי קורא. דמות קטנה וצנומה מגיחה מאחורי לואי.
היא מכוסה בברדס שמגן עליה מהקור של הערב.
היא מתקרבת אל לואי ונוגעת בידו האחורית הוא נרפה ומביט לאחוריו בזעם.
"אמרתי לך לא להכנס לעניינים שלא שייכים לך נכון?" הוא מרים עליה את קולו.
היא מורידה את כובע הברדס שכיסה אותה, ופניה נגלו לפנינו. שערה זהוב, עבה וחלק שגולש על כתפה ועוקף את מותינה הדקים. הוא ממסגר את פניה הלבנות והעדינות. עניה בהירות שנראה כאילו הצבע שלהם דהה בשמש רבה.
שפתיה ורודות ותפוחות, אפה סולד וישר ועצמות לחייה גבוהות. נסיכה במלוא מובן המילה.
"סליחה. לא התכוונתי להתחצף... פשוט קר כל כך והמשרתים והאבירים זקוקים למנוחה. אולי נתקדם לכיוון הארמון?" היא אומרת וקולה נשמע כמו ניגון ערב.
לואי מרים את ידו ולפני שאני מבין מה הוא עושה הוא מכה אותה בפניה בחוזקה.
היא נופלת מעוצמת המכה על הריצפה שהיא אוחזת בצד פניה בכאב.
אני לא מגיב בדרך כלל לדברים שלא קשורים אליי והיחס של המלך הצפוני לאחותו לא אמור להזיז לי ובכל זאת אני מרגיש את אצבעותיי מעקצצות מצורך להוציא את החרב שלי ולנעוץ אותה בגרונו של לואי.
"תסתמי את הפה כשלא פונים אלייך בשאלה. את פה כדי למלא את חלקך בהסכם השלום הזה ולחמם את מיטתו של מלך המחוזות." לואי מסנן לעברה כשאחת המשרתות מסייעת לה לקום מהריצפה.
"אתה צודק אחי... סליחה." היא לוחשת בכאב.
אסור לי להתערב כל עוד היא אינה נשואה לוויליאם היא תחת חסותו של לואי, אני משנן לעצמי אבל אני לא מצליח לגרום לזעם שלי לרדת.
"נתקדם, אנחנו רוצים להגיע בזמן שתוכלו להתכונן לקראת סעודת האירוסין." אני אומר ואנחנו מתחילים להתקדם לעבר הארמון בשקט.
וויליאם מחכה בחצר עם ג'יימי ואריה כדי לקבל את פניהם של לואי ואדליין.
"לכבוד הוא לי לארח אותך לואי." וויליאם אומר בחיוך הדיפלומטי שלו כשג'יימי קד קידה. אריה נכנסת תחת גלימתו של וויליאם מאחור ומנסה להסתיר את עצמה מפני לואי.
כנראה שילדים כן יודעים לזהות רוע באנשים.
"הכבוד הוא לנו, תרשה לי להציג לך את ארוסתך ומלכתך לעתיד. אחותי אדליין." הוא זז הצידה ואדליין מתחילה להתקרב אל וויליאם באיטיות כשפניה קבורות באדמה. היא נעצרת כצעד לפני גופו וקדה קידה עמוקה לפני וויליאם.
"מלכי. כבוד הוא לי." וויליאם מחזיק בידה והיא מתרוממת. הוא נושק לגב ידה והיא נרתעת ממגעו באופן כמעט בלתי נראה לעין אבל וויליאם ואני שמים לב לזה.
הוא מחייך אליה כנראה כדי להרגיע אותה כי זה נראה על פניה שהיא רוצה לברוח מכאן והכי רחוק שאפשר.
"תודה שכבדת אותי בנוכחותך היום אדליין. עכשיו המשרתים ילוו אותך לאגפך כדי שתוכלי להתארגן לערב ולנוח מהנסיעה." וויליאם אומר.
לאחר שלואי גם הולך לחדרו וויליאם נעמד מולי, "איך זה הלך?" הוא שואל כשהוא מוריד כפפות שכיסו את ידיו.
"לואי היכה אותה. הוא לא ראה לנכון שהיא מדברת. יש שם משהו מסריח וויל. אני לא סומך עליו." אני אומר.
"אני לא דואג... יש לי אותך. אני סומך עליך שתגלה מה זה." הוא תופח על כתפי ומתקדם לכניסת הארמון, "ואם פעם הבאה מישהו מרים יד על אדליין בארמון הזה ללא אישורי אתה רשאי ללמד אותו לקח. גם אם הוא מלך, נסיך או אפילו הבן של מריה הקדושה המזויין." וויליאם מסנן בכעס.
הוא לא צריך לומר יותר מיזה, הבא שיגע באדליין לרעה יסבול תחת ידי.
YOU ARE READING
בהרי
Romance"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
