בהרי

וויליאם (22)

אני נשכב על המיטה ולמרות שהיא מפנה לי את גבה, אני מתקרב אליה ומצמיד אותה אליי.
היא אומנם מעמידה פנים ישנה אבל היא לא יכולה לעבוד עליי. אני יכול לשמוע את קצב הנשימה שלה משתנה כשאני מקרב אותה אליי ואני יכול להרגיש את הגוף שלה נדרך. אני משחק בשיערה הארוך ונהנה מהרכות שלו בין אצבעותיי.

"על מה את חושבת נמרה קטנה?" אני שואל אותה כשחולף הרבה זמן ואני שם לב שהיא לא מצליחה להירדם.

"בבקשה אל תחלוק בי," היא אומרת בקול שקט, אני מופתע מבקשתה. כי לא ציפיתי לזה. לא אחרי שהבהרתי לה שהיא שלי בלבד.

אני מפסיק לשחק בשיערה ואני מרים את פנייה כך שהיא תביט בי.

"סליחה, אין לי רשות לבקש דבר כזה," היא אומרת בקול מובס.

"את שלי נמרה קטנה, מי שיעז לגעת בך מסתכן בלאבד את הידיים שלו." אני מבהיר לה באופן שלא מתפקד לשני פנים.

היא נושפת בהקלה ומהנהנת. "אני מאמינה לך." היא אומרת ומניחה את ראשה חזרה על הכרית.
אני חוזר לשחק בשיערה ובאיזה שלב העייפות מנצחת אותה והיא נרדמת.

תמיד אמרתי שלא אהיה כמו אבי, אמרתי שאני לא אקח פילגש ולא אתיחס בצורה המבחילה שהוא היה מתייחס לעבדים ושפחות שלו. שיקרתי לעצמי.

התייחסתי לעבדים ושפחות בדיוק באותו היחס שהוא היה מתייחס אליהם ואפילו גרוע מיזה.
נהנתי מהחולשה שלהם ומהכח שיש לי עליהם.

לימדו אותי כל חיי שהם אינם ראויים ליחס של בני אנוש ושהם כאן אך ורק כדי לשרת אותנו.
ואז בהרי הגיעה. לא משנה כמה אני מנסה להילחם במשיכה שלי אליה. אני לא מצליח.

בדרך כלל אני מזיין אותן ואז עובר למישהי אחרת שתמלא את צרכיי אבל אחרי הטעימה מבהרי, אני יודע שגם אחרי שאשכב איתה היא לא תצא לי מהראש. כמו שכל מה שאני חושב עכשיו זה עליו, גונחת מעונג שאני מעניק לה. אני מרגיש שזה לא מספיק לי. אני צריך ממנה עוד.
היא הצליחה לחדור מתחת לעור שלי, היא משגעת אותי. כל חלק בה.

הדרך שבה היא הגנה על אקטור, מישהו שפגע בה והשפיל אותה, הייתה נערצת ולא רק מאקטור. מכל הקפטנים. הם העריכו אותה על ששמרה על פיה. ראיתי את זה בעניים שלהם.

אני מודע לזה שבמהלך הימים שהיא הייתה בתאים ג'יימי ואקטור הגניבו לה שאריות אוכל. אני גם יודע שאקטור היה זה שפגע בה לפני שהוא בא להתוודות כי בראנט גילה את זה ואמר לי.

אם לא הייתי בטוח שבהרי תצטער מאוד מהריגתו של אקטור, הראש שלו היה על התורן הכי גבוה כדי שיהווה דוגמא למי שיחשוב רק לגעת במשהו ששייך לי. לגעת בה.
כשירדתי לתאים וראיתי אותה שכובה על צידה הרגשתי כאב לא מוכר בחזי. הבטן שלי התהפכה.
לפני שירדתי לתאים, הבטחתי לעצמי שאתן לה להישאר שם כדי שתלמד לקח סוף-סוף ותישבר אבל לשמוע אותה מתחננת שאקח אותה היה יותר מידי אפילו עבורי. העניים שלה נצצו אפילו בחושך.