וויליאם (44)

3.4K 315 102
                                    

"אהבתי אותה. אהבתי את הילדה הזאת. לעולם לא הייתי פוגע בה . אלוהים אדירים."
הוא נעצר כשהוא מנסה לנשום עמוק ונאנח בכאב, "אני מצטער מלכי. תסלח לי שאכזבתי אותך ולא הצלחתי לשמור עליה. אני מבקש ממך שתשחרר אותי מתפקידי." הוא כורע ברך.

אני כורע על ברכיי לידו ומניח יד על כתפו.
יש בתוכי הקלה שהיא לא סבלה בימיה האחרונים ושהיא נהייתה חזקה.
אני שמח שהיא נלחמה ברגעיה האחרונים ולא פחדה.

בראנט יוצר איתי קשר עין והוא נראה סובל מחרטה עצומה כל פניו משדרות עצב ואבל.

"לא אשחרר אותך. אני צריך אותך לידי." אני אומר, "צריך לקיים טקס. אפילו בלי גופה הוא יתקיים." אני מנסה למצוא במה להתעסק כדי לא לחשוב על עניה הגדולות והיפות, על הצחוק המתגלגל שלה, על טוב הלב שלה שנשפך ממנה.

יורד גשם חזק שלא מפסיק שעות אבל כשאנחנו מתכוונים להתחיל את הטקס הוא דומם.
אפילו הגשם נתן לה כבוד.

אנחנו יוצאים אל חצר המלוכה כשלפידים בוערים בידנו. החלפנו את גלימות האבירים האדומות בגלימות שחורות.

בהתחלה רק בראנט עומד לצידי עם ג'יימי ותומאס. ואז אדליין יוצאת מהמבואה שפונה אל החצר כשאריה אוחזת בידה ושתיהן לובשות שמלות שחורות.
לאחר כמה שניות מצטרפים גם הקפטנים שלי ואז חייליהם כולם החליפו את גלימותיהם מאדום לשחור.
אני מזהה גם את חבריה מהמטבח ואפילו את שרה שגם אותה בהרי היפנטה בסופו של דבר.
החצר עמוסה באנשים שבאו לכבד את האישה בעלת הלב הכי ענק שהיה אי פעם בממלכה שלי.

אני לוקח את הלפיד ומבעיר את ערימת הקרשים. לאחר מכן כלל האבירים זורקים את הלפידים אל הערימה והם יוצרים להבה גדולה.
לא בכיתי כשאבי או אימי נפטרו, לא בכיתי בפציעות קרב הכי קשות שלי, לא בכיתי שאיבדתי אבירים במלחמות. לא אבכה עכשיו.
אבל משהו נשבר בתוכי.

אני מרים את פניי לשמיים וצועק.
אני צורח בכאב עד שהשמיים רועדים ומתחיל להמטיר שוב גשם.

רעם נשמע בחוזקה ומרעיד את הסביבה.
אני יכול להישבע שזה אח שלה שצורח עליי 'למה לא שמרת עליה? הבטחת!'

בראנט תומך בכתפי וגם הוא נשבר.
ג'יימי קד את קידת האבל ושם יד על חזהו וכל האבירים עושים אחריו. אני לא חושב שיש מישהו בממלכה הזאת שלא הצטער באמת על מותה.
היא הייתה נאהבת על ידי כולם.
הנוכחות הערה בטקס העידה על כך.
אף עין לא נשארה יבשה.

אנחנו יורדים אל הצינוק שבו כלוא הבן זונה שרצח את הגורה שלי. "הוא דיבר?" אני שואל את הליאן שפרקי ידיו חבולות ממכות שהוא חבט בו.

"לא אדוני." הוא אומר.

"תלך לנוח אנחנו ניקח את זה מכאן." אני פוקד והוא מהנהן.

"אני משתתף בצערך אדוני. היא הייתה חשובה לכולו ואבדה גדולה." הוא אמר שהוא מנגב את ידיו ויוצא מהתא.

בהריWhere stories live. Discover now