דעתי מוסחת שהיא שולפת את הפיגיון שלי מירכי ומניחה אותו בידי. "תעשה את זה, או שאני אעשה." היא אומרת בקול חד וברור. היא מתכוונת לכל מילה.
ליבי פועם במהירות. אני כועס, לא, אני רותח מזעם. אני זורק את הפיגיון על הקיר והוא ננעץ במסגרת תמונה שתלוייה עליו.
"את לא תפגעי בעצמך!" אני מרים את קולי, "את שלי! שלי! מובן?" אני שואג עליה.
היא נרתעת ועיניה מרצדות באימה טהורה.
אניתופס אותה בידיי ומצמיד את גופה לקיר כשגבה מופנה אליי.
היא מתנשפת בקול רם שדמעות זולגות מעיניה.
"את שלי. את צריכה שאני אוכיח לך את זה?" אני שואל.
"נמאס לי..." היא בוכה, "אני לא רוצה... אני לא.."
"כל חלק בך שייך לי... ואף אחד, גם לא את, רשאי לפגוע בך." אני נוהם וקוטע את דבריה.
"אני לא יכולה יותר וויליאם." היא מתפתלת בזרועותיי.
אני מרים את שמלתה עד שאגנה נחשף לפניי.
אני יודע שזה אנוכי לשכב איתה במצב הזה.
אבל הפחד שהיא תפגע בעצמה משתלט עליי ואני חייב להרגיע את עצביי.
אני חייב להבהיר לה שהיא שייכת לי.
"נמאס לי! אני לא רוצה לראות עוד מוות." היא בוכה ומנסה להתרחק ממני. היא נאבקת בי מצד אחד אבל גופה אומר לי משהו שונה לחלוטין מפיה.
ידיה מונחות על הקיר, אני מקרב את פי לאוזנה, "אני רוצה לגרום לך להרגיש טוב. אני רוצה לגרום לך לשכוח," אני לוחש.
"אני לא רוצה להיות הפילגש שלך..." היא בוכה.
"אני לא רוצה שתיהיי הפילגש שלי." אני רוצה שתהיי אישתי.
"בבקשה... פשוט תהרוג אותי." היא בוכה, "אתה תעשה לי טובה. אני רוצה להיות עם קובו ואמא שלי." היא מושכת באפה, "אני רוצה להיות במקום סאם."
"אני לא יכול לתת לך למות... את לא מבינה שאת כבר חלק ממני?" אני נוהם ומניח את מצחי על ראשה, "אני לא יכול לתת לך ללכת בהרי." אני לוחש.
היא רועדת בבכי ואני מחבק אותה לגופי מבלי לומק מילה נוספת. אני נותן לה לפרוק את הכאב שלה.
"אני שונאת את זה שנולדתי שפחה. אני שונאת את זה שאני רוצה אותך. אני שונאת שאת זה שאני לא יכולה לקבל אותך כי נולדתי לאימא הלא נכונה. אני שונאת את זה שאכפת לי ממך. אני שונאת את זה שאכפת לך ממני. אני שונאת... אני שונאת את זה שאני יכולה להיות שלך ואתה לא יכול להיות שלי. רק שלי." היא אומרת בעניים אדומות מבכי.
"אני שלך," אני מבהיר לה, "אני לגמרי שלך בהרי."
אני מפסיק לשקר.
אני נזקק אליה כל כך שכואב לי פיזית בגוף. אני חייב להרגיש אותה.
אני שולח את ידי לאיברה מתחת לשמלה שלה ומרגיש את רטיבותה. האישה הזו תהרוג אותי.
אני מחדיר את אצבעי לתוך רטיבותה החמה והיא מפסיקה להתנגד לי. היא מקמרת את גבה ומנגישה לי את ליבת גופה.
"אני צריך אותך כל כך." אני נוהם בנואשות ומניח את מצחי על כתפיה כשאני מוריד את מכנסיי עד אמצע ירכיי ומשחרר את זקפתי הקשה והכואבת.
אני זקוק לה.
"וויליאם, בבקשה..." היא גונחת ומשלבת את אצבעותייה באצבעות ידי שנתמכת עכשיו בקיר.
"בבקשה מה נמרה שלי?" אני שואל בנהמה.
"אני צריכה אותך בתוכי. אני צריכה להרגיש אותך... תעשה שאשכח." היא לא צריכה לבקש שוב.
אני ממקם את עצמי בפיתחה ומחליק לתוכה. "אלוהים... כן." אני נוהם יחד איתה.
היא צרה ואיברה מתכווץ סביבי כאגרוף משי.
אני בחיים לא אתרגל לתחושה הזו. היא מלאך שנשלח אליי מגן עדן ואני לא עשיתי שום מעשה שמצדיק את הטוב הזה.
אני מוציא את עצמי באיטיות והיא גונחת בתסכול. "תגידי את זה נמרה," אני פוקד עלייה.
"אני שייכת לך... בבקשה בבקשה תחזור פנימה," היא מתחננת. אני נדחק שוב לתוכה עד הסוף והיא מקבלת את כולי.
אני מרגיש את חומה עוטף אותי ואני ממש צריך להתאפק ולא לגמור.
"את לא תפגעי במשהו ששייך לי נכון?!" אני חייב לוודא שהיא מבינה את המסר.
"לא... אני לא אפגע," היא גונחת בהסכמה.
אני יוצצא ונכנס שוב במהירות, "איזו נמרה קטנה וטובה."
אני מהדק את האחיזה שלי ביד שלה שצמודה לקיר וביד השניה אני נוגע בשדה ואני מתחיל לזוז בקצב מהיר יותר מחפש את הפורקן.
אני לא צריך יותר מידי כי כשגופה מתהדק עליי והיא גומרת בצעקה, היא מתפוצצת סביב איברי ושולחת פולסים אל גופי.
אני מגביר את הקצב ומוצא את הפורקן שלי בתוכה. "בהרי, לעזאזל. אני..." אני אוהב אותך.
אני מתפרק אל תוך גופה והיא מקבלת את כל מה שאני נותן לה. הגמירה שלי לא נגמרת, ולאחר שאני יוצא ממנה היא קורסת.
אני אוחז בה ומונע ממנה ליפול על הריצפה, אני מניח אותה על מיטתי.
היא נרדמת במהירות בין זרועותיי ואני שוכב לצידה מארסל אותה לחזי וסופג את חום גופה.
לעולם לא אשבע ממנה ולעולם לא אשחרר אותה.
YOU ARE READING
בהרי
Romance"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
