"אדליין תכרעי מול האדון שלך. אני שוללת ממך את כל התארים שלך. את כבר לא נסיכה. את רק שפחתו של בראנט שיעשה בך כראות עניו. את תיהיי נתונה לחסדיו ותשרתי אותו. לא תינתן לך אופציה להשתחרר מהעבדות הזו. את תשרתי אותו עד סוף ימייך." היא אומרת בקול יציב.
אני כורכת על ברכיי מול בראנט ומרכינה את ראשי, פוחדת ממה שהולך להגיע. נשים שניתנו במתנה ללוחמים היו הופכות לרכוש הכלל שהלוחם מאס בהן.
לא יכולתי לשכוח מה הוא עשה לבהרי כשהיא הייתה תחת חסותו ופחדתי. הוא אף פעם לא פגע בי אבל גם אחי לא פגע בי עד שאבי מת והועברתי תחת חסותו.
כשגברים יודעים שאין לך למי לפנות והם השולטים עלייך הם משתנים. בראנט התעלל בבהרי ולא העזתי לשאול אותה על זה כי לא רציתי לדעת את התשובה. אבל כולם ראו את הסימנים שהוא השאיר עליה יום אחרי יום.
הוא לא הסכים לה לדבר עם איש אלא אם כן ניתן לה אישר ממנו ובהרי צייתה לו. בדרך כלל בהרי לא הייתה אישה צייתנית.
דמעות של פחד התגלגלו להם במורד לחיי.
בראנט נשאר עם בהרי ווויליאם כנראה כדי לדון על עניניי מלחמה ואני נלקחתי על ידי אחד השומרים אל חדרו של בראנט.
חדרו עצום בגודלו ובטח לא סטנדרטי לחדר של משרת. מיטת אפיריון גדולה הייתה מונחת במרכזו וכל חפציו של בראנט היו מפוזרים על גבי השולחן.
אני מתחילה לארגן את הבלאגן ששרר על השולחן ואז מנקה את חדרו עד שהבריק. לאחר מכן הצעתי את מיטתו ותאנמ תוהה היכן הוא יחליט לשכן אותי.
דפיקה על הדלת מוציאה אותי ממחשבותי ומקפיצה אותי. .אני הולכת בהיסוס לעבר הדלת ופותחת אותה.
שרה, מנהלת משק הארמון מגיחה מבעד הדלת, "אדליין אני צריכה שתבואי איתי שאראה לך היכן להביא לאדון שלך את ארוחת הערב שלו."
אני יוצאת בעקבותיה בשקט. היא מורידה אותי אל המגורים של המשרתים ששוכנים קרוב למטבח ומביאה לי בגדים של משרתת כדי שאוכל להחליף את הבגדים שלבשתי במהלך כל הדרך.
אני אוספת את שיערי לקוקו גבוה שמסתיים אחרי מותניי וקושרת את הסינר למותניי.
היא מכניסה אותי לאחד החדרונים ששיך למשרתות. יש שם מיטה ושידה ששייכים לי.
לאחר מכן היא מראה לי היכן למצוא את כלי ההגשה.
אני ניגשת אל המטבח עם הכלים ורוחצת אותם כהתלחששויות עליי מגיעות עד לאוזניי.
כולם מדברים עליי ואיך שמלהיות נסיכה הפכתי לשפחה.
אני מחליטה לא ליחס לזה חשיבות. אסיים את המטלות שלי ואלך לחדרי לישון קצת.
כשאני נכנסת עם המגש עמוס באוכל לחדרו של בראנט, בגדיו זרוקים על מיטתו ואני מחפשת אותו בעייני.
אני מניחה את המגש על השולחן לפני הכיסא העצום שעומד שם ושידעתי ששייך לו. אני מנסה להזיז אותו כדי שיהיה לו קל להכנס ולשבת לאכול.
"איפה היית אדליין?" קולו של בראנט מבהיל אותי ואני מסתובבת אליו.
הוא ללא חולצה ומכנס קשור נמוך למותניו.
גופו שרירי ומוצק. ביטנו החזקה משורטטת ומעוצבת בשרירים חזקים ועל חזהו יש סימני צלקות ישנות.
שיערו רטוב ומפוזר שנופל על כתיפיו וריחו נקי ומוכיח שעכשיו יצא מאמבטיה.
"אדליין, את שוב בוהה?" הוא מנגב את עורפו ומניח את הבד על המיטה.
"סליחה אדוני." אני עונה בלחש. אני מובכת כל כך, אני מרגישה שלחיי בוערות.
"איפה היית?" הוא שואל שוב.
"הייתי עם... היא הראתה לי את חדרי ואת המטבח."
בראנט מתיישב ומתחיל לאכול את האוכל שהיה על המגש. הוא מרים את המבט שלו מהצלחת והבין שאני לא יודעת מה לעשות. הוא מושך את הכסא לצידו ומסמן לי לשבת.
אני מתיישבת ומניחה את ידיי בחיקי. .האוכל נראה כל כך מגרה וביטני מביעה קול מחאה.
אני מחזיקה בה ומרכינה את ראשי במבוכה.
הוא לוקח צלחת נקיה ריקה ומניח בה לחם, עוף ותפוחי אדמה.
הוא מניח את הצלחת לפניי עם סכום.
"תאכלי." הוא פוקד.
אחרי שאני מסיימת את האוכל אני מרימה את הצלחת ומניחה את המגש עם הכלים על שידת העץ שאוכל לקחת אותו כשאשתחרר לחדרי.
"תיקחי את המגש אל המטבח ותחזרי לכאן." הוא פוקד.
"זה בסדר אוכל לקחת אותו אחרי שאסיים את מטלותיי ומשם אלך לחדרי שממילא קרוב למטבח." אני אומרת.
"החדר שלך הוא כאן, לכי תשימי את המגש במטבח תחזרי." הוא מצווה. ליבי מפסיד פעימה או שתיים.
מה חשבתי לעצמי? שהוא לא ירצה לקחת אותי.
הלילה הוא יעשה בי כרצונו וכך גם לילה לאחר מכן ושוב וכך כל לילה, עד שימאס לו ממני.
אני לוקחת את המגש ונשאתי אותו אל המטבח.
בתוך דקות שהיו נראות לי כמו שניות הגעתי שוב לחדרו.
הוא יושב בכורסא מול האח שבוער ומשמיע רעש של האש מאחלת את בוליי העץ.
אני נעצרת ליד הדלת ומקווה שהוא ירדם ולא ישים לב שאני בחדר. אבל זה לא קורה. הוא מסובב אלי את פניו ומסמן לי עם ידו לבוא.
אני מתקדמת ומתיישבת על הכורסה לצידו. מבטו חורך את גופי ואני משתדלת לא להביט בפניו.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" אני שואלת בשקט.
"תביטי בי כשאת מדברת איתי," הוא פוקד.
עייני פוגשות בעיניו הכהות שסוגרות עליי.
"יותר טוב, מה רצית לשאול?" הוא שואל.
"אתה הולך לפגוע בי כמו שפגשת בבהרי שהייתה תחת חסותך?" אני מוצאת את המילים סוף-סוף.
אך מהר מאד אני מבינה את גודל הטעות שעשיתי.
עניו נעשות כהות יותר והשלווה שהייתה ניכרת בתווי פניו היפות התחלפה בזעם טהור.גופו נעשה גדול ומאיים יותר ואני נבהלת.
אני קמה ומתחילה לצעוד אחורנית, הוא מתרומם במהירות ויוצא מהחדר בטריקת דלת.
אני מפחדת ממנו ועכשיו שאני תחת חסותו הוא יכול להרוס אותי. הפאניקה אוחזץ בי וצלקות מהעבר החלו לעלות במוחי, צעקות, מכות, ניצול.
הכל לופת בי ואוחז בגרוני.
אני רצה לכיוון החלון ומסתתרת מאחורי הוילון הכבד.
YOU ARE READING
בהרי
Roman d'amour"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
