אש!
אני קרובה אליה כל כך ואני מנסה להתרחק, אבל כל גופי צורח נגד תזוזה כלשהי.
כשנוכחתי שאני לא מצליחה להתרומם אז אני מחליטה להתגלגל וכל גלגול מרגיש כמו מוות.
הכאב בלתי נסבל, אבל בסופו של דבר אני מצליחה להגיע למדרון.
אני מצליחה להתרחק מהאש וכשאני יודעת שאני בטוחה אני נרדמת שוב .
העניים שלי בקושי נפקחות. הן נפוחות וכאובות, אני מרגישה כל שריר בגופי הכואב .
אני מרימה את פניי מהאדמה שחלקה נדבק לעורי ואני מביטה סביבי. אין כלום, רק עצים.
אני מרגישה צריבה חזקה בגרון ואני חייבת לשתות.
אני סורקת את חלקת היער שאני נמצאת בה ומחפשת אחר מקור מים.
מנמיכה את קצב בגלל הכאב החזק בצד ביטני. הפצע מפסיק לדמם אבל נזקק לתפרים שלא ידעתי איך אאלתר באמצע היער.
אני מנסה למתן את הרעש של נשימותיי בניסיון להקשיב לסביבה ואז שומעת את רעש המים והולכת בעקבותיו עד שאני מגיעה לנחל.
אני מורידה את ידיי אל המים ואוספת את המים ישר אל פי עד שהצמא שלי נרגע.
אני חייבת למצוא מקום לישון בו. בקרוב השמש תרד ואני חייבת לטפל בפצעיי. אני יודעת להתנהל ביער, עשיתי זאת באימונים עם בראנט.
הוא לימד אותי על צמחי מרפא ועכשיו המידע הזה יקר ערך.
אני סורקת את המיקום ומוצאת מערה לא עמוקה כל כך. אני נאלצת לקחת עצים כדי להסוות את הכניסה שלא יראו את פיתחה.
אני יושבת במערה ומדליקה אש כמו שבראנט לימד אותי. אני לוקחת את הפיגיון שמחובר לרגלי ומחממת את הלהב, כשהוא ניהייה אדום אני לוקחת מקל, שמה בין שיני ומצמידה את הלהב הרותחת אל החתך.
היא חורכת את הבשר ואני מתפתלת בכאב אבל כשאני מרימה את הלהב,.אני רואה שהפתח נסגר ומה שנשאר זה כוויה.
הוא לא הצליח לפגוע באיברים חיוניים והוא היה יהיר מידי כדי לעשות וידוי הריגה.
אני לוקחת קצת מהמים שמילאתי בקערת עלים מאולתרת ומחטאת את הכוויה. לאחר מכן נותנת לפצע להתאוורר, מחר אחבוש אותו.
בעוד זמן קצר השמש תעלה שוב ואצוד אוכל אני אשרוד.
רעשים נשמעים.ואני ממהרת לכבות את האש שהדלקתי כדי לא להסגיר את מיקומי.
אני מסתכלת דרך העלים, אלו היו חיילים כנראה הם יצאו לצוד אוכל, אני ממתנת את נשימותיי ונשארת בשקט.
הם צוחקים על משהו שלא הצלחתי לשמוע, בידם הייתה גופת חיה כלשהי שלא הצלחתי לזהות בדיוק.
אני מצמצמת את עיניי ומנסה לראות אולי אוכל לגנוב להם מהבשר ולהכין אותו מחר. מה שיכול לחסוך לי בציד כשאני פצועה.
כשהם קופצים אל תוך המים אני יוצאת ממחבואי והולגת באופן שלא ניתן לראות אותי לעבר החיה המתה, כשאני מגיעה אליה מיציי המרה מטפסים אל גרוני. מדובר בגופת נמר.
אני חוזרת אל עקבותיי ונכנסת חזרה אל המערה.
באיזה שלב לא שמעתי אותם יותר, גופת הנמר כבר לא הייתה שם ואני מבינה שנרדמתי.
אני יוצאת מהמערה ולוקחת במבוק ומתחילה ליצור ממנו מעיין קשת. כשאני מסיימת להכין את גוף הקשת, אני מגלפת מקלות לחצים באמצעות הפיגיון שלי.
אני מצליחה ליצור שבעה חצים ואצטרך לשמור על כל אחד מהם עד שאצור עוד מהם.
כשהשמש מתחילה לעלות, אני חושבת את הכוויה בצד הבטן והולכת לצוד.
אני הולכת אחרי עקבות צבי טריים בשקט, רגליי היחפות מרגישות כל תנודה באדמה ואני יודעת שאני קרובה אליו.
עד שאני נעמדת מאחורי צבי, הוא אכל את העשב.
אני מרימה את הקשת ושולפת חץ מהנדן המאולתר שהכנתי. אני מקרבת את אחורי החץ לפי ונושמת בדיוק כמו שעשיתי באימונים.
ממקדץ את מלוא תשומת ליבי ויודעת שאם אפספס יכול להיות שלא אמצא אוכל במשך ימים.
אני משחררת את החץ. הוא פוגע ישירות בצבי שנופל ארצה.
אני ממהרת אליו, לוקחת את הפיגיון ומסיימת את הסבל שלו. לאחר מכן מדליקה אש ועליה אני צולה את הבשר. הרעב כבר הציק לי.
רעש מאחוריי גורם לי לזנק. אני מרימה את הקשת ושולפת חץ.
כשאני מסתובבת, תזוזה בשיחים לוכדת את מבטי ואני נעה בזהירות לעבר הרעש וכשאני מרימה את ההשיח הסבוך, אני רואה גורי נמרים.
שלושה גורים בגודל של אבטיח. הם מגרגרים ברעב כנראה הם באו בעקבות הריח של האוכל.
"היי קטנים. הבהלתם אותי. איפה אמא שלכם?" אני אומרת ושולחת את ידי לעבר הקטן שבניהם.
הוא מתרחק במהירות מידי ורץ לעבר מקום מסתור בתוך גזע עץ.
אני הולכת בעקבותיו וכשאני מגיעה למקום, גור יוצא ונכנס כשהוא משמיע קולות מצוקה.
אני עוקבת אחריו לתוך הגזע ורואה גור קצת יותר גדול מהשלושה וצבעו שחור. רגלו פצועה ותקוע בה חץ.
"מי עשה את זה?" אני שואלת ומזדרזת לעברו.
אני מרימה אותו בידיי, בהתחלה הוא מנסה לשרוט את ידי אז אני חוזרת לעבר האש ונותנת לו חתיכת בשר שלא צליתי עדיין ולכל אחד מאחיו חתיכה.
הם רעבים והם טורפים את הבשר במהירות. אני נותנת להם עוד חתיכה עד שהם נרגעים קצת. הרמתי את הכפה הפצועה של הנמר ומושכת במהירות את החץ. הוא משמיע קול יללה כאובה.
לאני מלטפת את פרוותו ושופכת מים קרים שירגיעו את הכאב, "ששש אני אעזור לכם עכשיו." אני מבטיחה.
אני מקבעת את רגלו הפצועה וחובשת, יודעת שמי שלקח מהם את אימם היו האבירים מאתמול.
לאחר כמה שעות של התרוצצות סביבי הם חוזרים לגזע העץ ואני אחריהם.
אנחנו נרדמים יחד וכשאני פוקחת את עייני הם היו באותו המקום.
אנחנו הופכים ללהקה, קצת מוזרה... אבל משפחה לא בוחרים.
YOU ARE READING
בהרי
Roman d'amour"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
