לא שמתי לב שנרדמתי והבוקר הפציע.
השמש עלתה וחדרה לחדה, היא פגעה באדליין שראשה היה מונח על חזי ושאר גופה שכוב לאורך גופי ובין רגליי.
המראה הזה גרם לי לזקפה חזקה. היא יפה כל כך והמראה התמים שלה יכול לחרפן אותי.
רציתי לקחת אותה באותו הרגע.
לעזאזל על מה אני חושב? היא של וויל. אני חייב להתרחק מהאישה הזו. ואני ממש חייב לרחוץ במים קפואים.
אני מרים אותה בעדינות ומניח אותה על הכריות.
אני מכסה אותה בשמיכה ויוצא מחדרה, אני לא הולך לפני שאני מורה על אחד מהאבירים שלנו 'אביר מחוזות' לשמור על דלתה ולא לזוז ממנה.
אני הולך לנהר ועושה ורוחץ במים הקרים. כל אותו הזמן אני חושב על עיניה הבהירות ועל ידי אוחזת בשיערה הארוך כשאני ממלא אותה בזקפתי הנוקשה והיא נעינת לי וזועקת בשמי.
אני תופס בזקפתי ומניע את ידי עליה מעלה ומטה עד שאני מגיע לפורקן שהפנים שלה חקוקות בדמיוני והריח שלה עדיין מורגש באפי.
מה לא בסדר איתי? היא של וויליאם.
וויל ער ולבוש בטרקלין אגפו כשאני נכנס פנימה. אני לא רואה את בהרי ומשער שהיא הלכה עבודתה.
"שב, תאכל איתי." אומר וויליאם ומצביע על השולחן.
אני לוקח את הלחם בידי והולך הלוך ושוב בחדר וחושב על איך לספר לו את מה שאדליין סיפרה לי מבלי שהוא ירצה להעיף אותה מכאן.
"שב . אתה עושה לי סחרחורת." וויליאם אומר, תוקע את מזלגו בחתיכת ביצה ומוסיף לה ירקות לפני שהוא מכניס לפיו.
"מה אתה מסתיר ממני שאתה ככה נסער?" הוא שואל ולוקח את כוס התפוזים שלו ולוגם ממושכות.
"זו אדליין." איך אני מתחיל?
"מה איתה?" הוא אוכל עכשיו את הלחם.
"קודם תן לי את המילה שלך שאתה נותן לי לסיים את מה שיש לי להגיד." אני אומר.
"דבר כבר בראנט... מה יש לאדליין?" הוא נשמע חסר סבלנות.
"יש לי את המילה שלך?" אני שואל שוה.
"לפעמים בא לי לזרוק אותך מהחלון. יש לך את המילה שלי. דבר." הוא אומר ומרים שוב את המזלג.
"שארל יד ימינו של לואי כפה את עצמו על אדליין. תומתה עדיין איתה. כלומר הוא כפה את עצמו על פיה ועל ידה. אבל לא לקח את הבתולים שלה." אני אומר בפעם אחת כשאני נושף ואומד את תגובתו.
הוא מניח את האוכל והולך לחדר השינה שלו. הוא לוקח משם את החרב שלו והולך לכיוון היציאה מהחדר.
"הייי, מה אתה עושה?" אני נעמד מולו וחוסם לו את היציאה בגופי.
"זוז. לי. מהדרך." נחיריו רושפים בזעם.
"היא לא אשמה. היא לא יכלה להתנגד לו." אני מגונן עליה.
"תגיד לי אתה דפוק? מה אתה חושב שאני? אני הולך להרוג את שארל. אף אחד לא נוגע במישהי תחת חסותי ויוצא מיזה בחיים." הוא נוהם.
"מה עם אדליין?" אני שואל.
"זוז. בראנט. זו פקודה ישירה." הוא כמעט שואג, ורידיו בולטים.
אני זז מדרכו אבל הולך אחריו. הוא פורץ בכוח את האגף שלואי שוכן בו,
"איפה הבן זונה?" וויליאם לא מחכה לתגובה ומתחיל לסרוק את האגף, "איפה הוא? איפה שארל?"
לואי לובש בגדי לילה, "הוא יצא אתמול בלילה למחוז הצפוני לארמוני לסדר כמה עניינים."
וויליאם תופס בבגדיו של לואי, "אם אני אדע שיש לך חלק בזה אהרוג גם אותך."
"על מה אתה מדבר? חלק במה?" לואי נראה מבולבל.
"הוא כפה את עצמו על אדליין וכשאני תופס אותו הוא אדם מת. שאף אחד לא יזהיר אותו. אני אחכה בסבלנות שהוא יחזור לכאן. יש לי זמן." הוא מבהיר.
וויליאם עוזב את אגפו של לואי והולך לזה של אדליין. אני אחריו. הוא פותח את דלתה ללא נקישה והיא נבהלת יחד עם המשרתות שלה.
היא לובשת שמלה ורודה שמדגישה את תמימותה. היא כל כך פוחדת מוויליאם שהיא הולכת אחורנית לאט עד שגבה נצמד אל הקיר.
כשהוא מתקרב אליה יותר היא יורדת במורד הקיר ומחבקת את ברכיה בישיבה.
הוא כורע על עקביו לפניו ומרים את פניה כך שתסתכל אליו.
"אני לא רציתי את זה... אני נשבעת לך מלכי." היא לוחשת באימה.
"מהיום את לא הולכת לאף מקום בלעדיי או בלי בראנט, תומאס או ג'יימי זה מובן?" הוא אומר במקום להגיב על דבריה.
היא מהנהנת נמרצות, כל גופה רועד מפחד.
וויליאם מחליף את האבירים מחוץ לחדרה מאבירים אפורים לאביריי מחוזות ומוסיף עוד שמירה על האגף שלה.
אחרי כל זה אני מבין למה אני מעריץ את האיש הזה. הוא לא מתנהג כמו מלך פרימיטיבי.
מישהו אחר היה מגרש את אדליין חזרה לאיפה שהיא באה ממנו .
אבל הוא ראה את הדברים בהיגיון ופעל כך.
היום אני מבין שאני תמיד אתמוך בו ואהיה נאמן לו.
YOU ARE READING
בהרי
Storie d'amore"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
