שרה נכנסת למבואה של חדרי המשרתים ומתחילה עם השכמות הבוקר הרגילות שלה. העניים שלי מסרבות לציית לי ולהיפתח. העייפות בלתי נסבלת.
כל השבוע אנחנו עובדים על הכנת מתחם הטורניר שאמור להתקיים בשבוע הבא. בטורניר הזה ילחמו אבירים ולוחמים מבתי מושלים ואצולה מכל ממלכת המחוזות. המנצח יזכה בפרס עצום, הוא יזכה בכל מה שהמלך יחפץ לתת לו.
והוא יכול לבקש הכל.
בשנה שעברה, בטורניר הקודם, המנצח היה לוחם מאחד השבטים והוא קיבל אחוזה ושטחים חקלאים.הוא הפך לאדם עשיר בין יום.
כמובן שלעבדים ושפחות אסור להשתתף בתחרות. אבל לא היה בזה שום חידוש, האבירים ואנשי האצולה לא רואים בנו בני אנוש בלשון המעטה.
"בהרי, קדימה ילדה קומי. אנחנו לא רוצים להכעיס מישהו." שרה מלטפת את שיערי ברוך.
מאז המקרה עם סאם היא הפכה למודאגת הרבה יותר. יחסה אל העבדים והשפחות נעשתה הרבה יותר אימהית. היא תמיד טוענת שהמוות של סאם קרה בגללה. שהיא זו ששמה אותו לנקות את הטרקלין ואם הוא לא היה נמצא שם באותו הרגע הוא לא היה מת.
היא טועה. היא לא אשמה בכלום.
אני מסתובבת אליה בחוסר חשק "אולי אשאר במיטה היום?"
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב..." שרה אומרת בהיסוס.
"אני כל כך עייפה." אני מושכת את השמיכה מעל ראשי.
"את היחידה שעובדת גם במטבח וגם ממלאת את בקשותיו של המלך, אני מבינה שאת עייפה. אבל עד שהוא לא יכריז עלייך כמשרתת אישית את חייבת להיות במטבח. הלוואי ויכולתי לתת לך להישאר במיטה." היא אומרת ברכות.
"למה למלך לא היה משרתת אישית קודם?" אני שואלת.
"היה לו. הוא לא מעוניין בשירותיה יותר." היא גורמת לי להסתקרן.
"מי זו? היכן היא?" אני חוקרת.
"היא... הוא מאס בה. עדיף שלא נדבר על זה. קומי למטבח יש לנו הרבה עבודה ראשי השבטים מגיעים היום." היא מתחמקת.
מה קרה לאותה משרתת?
אני קמה מהמיטה ומתלבשת, שרה כבר הולכת לשאר החדרים להעיר את השאר.
לאחר כמה דקות היא מכניסה את ראשה אל חדרי לראות שאני מוכנה לעבוד וכשהיא שאני קושרת את סינרי היא מוציאה את ראשה וממשיכה לכיוון המטבח.
"שרה." אני קוראת, היא מסתובבת ונכנסת שוב אל חדרי.
"מה יקרה לי שהמלך ימאס בי?" אני שואלת בחשש.
היא מוציאה אויר בכבדות ומתקרבת אליי כדי שלא ישמעו אותנו.
"אף אחד לא באמת יודע, היא פשוט נעלמה יום אחד. היתה שמועה שרצה בארמון אבל אני בטוחה שהיא לא נכונה."
"תגידי לי." אני מפצירה בה.
"השמועה אומרת שהוא קשר אותה באחד המרתפים ששייכים לעינויים של מורדים. שהוא נותן בכל יום למישהו אחר מלוחמיו להתענג עליה." כשהיא מסיימת לומר את זה אני מרגישה בחילה איומה.
אני רצה אל הכיור הקרוב ומקיאה את מיצי הקיבה שלי מכיוון שלא אכלתי הרבה בזמן האחרון. שרה מחזיקה בשיערי ומרחיקה אותו לאחור כדי שלא יתלכלך ורחמיה נראו על פניה.
"אני לא יכולה להישאר. אני חייבת לברוח." אני לא שומעת כלום חוץ מפעימות ליבי שמאיצות לקצב לא נורמאלי.
שרה הףמביטה סביב כדי לבדוק שאף אחד לא שומע אותי, "בהרי תירגעי אף אחד לא יודע אם זה נכון."
"אז איפה היא? למה היא לא כאן?" דמעות צורבות בעייני.
"אני לא יודעת באמת. אני אנסה לברר לך. אני אעשה הכל כדי להרחיק אותך ממנו." היא מבטיחה.
"אייך קראו לה?"
"טילו."
אני אברר מה קרה לה. אני לא אחכה בשקט לגורל כל כך אכזרי.
אני שוטפת את פניי עם הרבה מים ומכריחה את עצמי להירגע. אני חייבת להיות שקולה במעשיי.
כל היום עובר בהכנות לארוחת ערב חגיגית לקבלת ראשי השבטים וכשמגיע הזמן להגיש אותה, שרה מודיעה לי שהיום אני אעבוד מהמטבח כדי שלא אהיה ליד וויליאם היא ניסתה בכל כוחה לגרום לריחוק בינינו.
כשאני עובדת על סידור המאכלים הרבים במגשיי זהב וכרס יפייפה, שרה נכנסת למטבח ואומרת לי להתארגן כי אני עוברת לעבוד בהגשה בטרקלין בגלל בקשתו של בראנט.
כמובן שהוא לא יתן לי להתרחק ממנו כשאני מגיעה אל הטרקלין, אני מגלה שאני משובצת לשרת את השולחן של וויליאם ואדליין.
אני משתדלת לא ליצור קשר עין עם וויליאם ולהתמקד בהגשת האוכל.
אני יוצאת למלא את קנקן היין שמתחיל להתרוקן וכשאני חוזרת לכיוון הטרקלין אני שומעת את קולו של בראנט לוחש למישהו. הסקרנות שלי גוברת ואני הולכת לכיוון החדר ממנו מגיעים הקולות.
אני נעמדת במיקום שלא יסגיר את נוכחותי ומביטה פנימה.
אדליין מוחזקת בין ידיו של בראנט ולא נראה שהיא מביעה איזה התנגדות מהקירבה.
מה לכל הרוחות?!
היא מחבקת את מותניו והוא מלטף את שיערה הארוך. לאחר כמה שניות בראנט מעביר את ידו בחיבה על צד פניה.
בראנט ואדליין? הם מאהבים?
הכד נשמט לי מבין הידיים ואני מבינה שאין לי הרבה זמן ומסתלקת משם בריצה.
בראנט מצליח לתפוס אותי ולמשוך אותי אל אחד מהחדרים, אדליין נכנסת מיד אחריו.
"אסור לך לומר מה שראית בהרי." הוא פוקד עלי.
"אם זה יוודע לוויליאם הוא יוציא את שנינו להורג." אדליין אוחזת במרכז ביטנה, "ולא עשינו שום דבר... באמת..." היא ממשיכה.
"בהרי, אסור לך לומר כלום. זה סתם נראה רע." בראנט תופס בשתי זרועותיי ומנער אותי, "שמעת?!"
YOU ARE READING
בהרי
عاطفية"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
