בהרי

בָּהַרִי (14)

אני סופגת את מראה העלים הירוקים שהחלו להצהיב והעצים העצומים לבשו בגדי סתיו. לעולם לא הגעתי לחלק הזה של היער, אף פעם לא התרחקתי כל כך מהאחוזה.

קול קריסה שולף אותי ממחשבותי. אני מביטה לאחור, לעבר הקול.
גופו של קובו שרוע על הריצפה כשכולו מזיע.

הוא נראה כסובל כאבים איומים. ג'יימי עוצר את הסוס ופונה לרדת מהסוס.
הוא מושך אותי מגבו של הסוס ואני רצה לעברו של קובה ורוכנת לראות את פניו.
הוא מזיע וחום גופו נסק.

אני מצמידה את ידי אל צווארו ומרגישה את הדופק שלו חלש. הוא נושם נשימות חלושות וכאובות.

לא שמתי לב מתיי איידן ירד מהסוס שלו, אני רק רואה אותו מתקרב אלינו והופך את קובה על ביטנו כדי לראות את גבו.

"זה מזוהם... כנראה הפצעים נפתחו מהקטטה עם טים," הוא מסתכל על נקודה מעל ראשי ומזיז את ראשו מצד לצד, "הוא לא יצליח לשרוד את זה." הוא מוסיף.
אני מביטה מעל כתפי ורואה את וויליאם עומד ללא הבעה מעליי.

אני מחזירה את עייני אל איידן, "מה זאת אומרת לא ישרוד את זה... לא ניסית לטפל בו," אני אומרת בבהלה.
איידן לא מגיב אבל עיניו המביטות בי מביעות צער.

"לא," אני מרימה את הקול. "אל תסתכל עליי כך... אל תתן לי את המבט של הרחמים שלך! אתה חייב לנסות משהו... הוא יצליח לשרוד את זה. הוא חזק." אני צועקת ומסתכלת על קובה שמתנשם בכבדות, "קובה אתה תצליח לעבור את זה." אני אומרת לו בעידוד ומסתכלת על איידן.
"איידן תעשה משהו... אתה לא יכול פשוט לוותר..." אני אומרת והדמעות שלי מעוורות את ראייתי כשהוא לא עושה שום דבר.

אני מחזיקה את ראשו של קובה ומניחה אותו על ירכי כדי שיהיה לו נוח, "קובה אתה לא יכול להשאיר אותי לבד... אני לא יכולה להישאר בלעדיך." אני בוכה לו בתחינה.

אני מביטה על פניו של קובה ורואה שהוא בקושי מצליח לנשום.
בהלה מציפה את חזי, "בבקשה תעשה משהו.. איידן בבקשה." אני מתחננת.

אני מביטה אל פניו של איידן והוא מניד בראשו "אין מה לעשות... אני מצטער, זה עניין של רגעים בודדים."
אני מתרחקת מקובו ומניחה את ראשו על האדמה, ואני הולכת לוויליאם.

אני יורדת על ברכיי מולו ותופסת ברגלו בתחינה, "אדוני בבקשה תצווה עליו שיעשה משהו בבקשה. אעשה הכל בבקשה, אתנהג יפה." הדמעות לא מאפשרות לי לראות אותו בבירור.

קובה שוכב ללא ניע, עיניו פקוחות ומביטות בי.
"אני מצטער בהרי... אם הוא היה יכול הוא היה עושה... אני חושב שכדאי שניתן להם מרחב." אני שומעת את קולו של וויליאם במעורפל.

אני חוזרת לקובה, מתיישבת על הקרקע שגבי שעון על העץ. ואני מניחה את ראשו של קובה שכוב על ירכי, פניו שלוות כל כך.

הוא מתנשם בכבדות ומשתעל כל כמה רגעים.
אני מסרבת לקבל את זה שאלו רגעיו האחרונים.
קובו פוקח את עניו "בהרי." הוא מצליח בקושי להגות את שמי.

"אני כאן אני איתך... אל תלך קובה... תלחם," אני מתחננת בפניו.

הוא לוחם. הוא כל החיים נלחם עבורי ועבורו.
"אני... אשמור עלייך מלמעלה... תמיד אהיה שם בשבילך." הוא ממלמל בקושי.

"לא. תפסיק. אל תפרד ממני אתה חזק אתה תעבור את זה. תזכור מה הבטחת לאימא... הבטחת להגן עלי," אני נוזפת בו בבכי ומושכת באפי.

הוא עוצם את עיניו ובולע רוק בכאב. "אלוהים תיקח אותי במקום... בבקשה." צרחה בוקעת מגרוני. הדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניי וליפול על פניו של קובה תחתיי.

"אני שמח שיצאת מטראביט ברי אני יכול למות בשקט... את חזקה. אני יודע שיש מישהו שיגן עלייך במקומי... הוא לא יוותר עלייך." הוא אומר בקושי.

הוא מרים את עניו מעל לכתפי ואני מסתכלת לכיוון שהוא מסתכל עליו ואני רואה את וויליאם מהנהן אליו לאות הסכמה.

אני מחזירה את מבטי לקובה והוא מחייך אליי, "תשמרי על עצמך ברי... אני.. אוהב אותך לוחמת קטנה שלי." ואלו המילים האחרונות שהוא מוציא מפיו.

"לא.. לא.. בבקשה בבקשה... אל תמות.." אני מתחננת ומנענעת את גופו.

הוא לא מגיב.

"בבקשה קובו.. אתה לא יכול ללכת... הבטחת לי.. אמרת שתשמור עליי לנצח... אל תעזוב אותי." אני בוכה ומנסה להעיר אותי.

"בבקשה קובו... אל תעשה לי את זה.. אמרת שאשאר אחותך הקטנה לנצח." אני בוכה ומנסה בכל כוחי לגרום לו לדבר שוב, "אמרת לי שאני לעולם ועד אהיה מוגנת איתך. אתה חייב להישאר איתי!"

הוא לא מגיב. ואיך הוא יגיב? הוא לא חי.

יד גדולה מונחת על כתפי, "הוא מת בהרי," קולו של וויליאם חודר לאוזניי.

עולמי נחרב.

ניתן למתג את העולם לצבעים
כשהעצב לוקח את כס המלכות אני רואה אותו כחול.
כשהשמחה משתלטת הוא נהייה בגווני הוורוד.
כשהחורף מגיע ואיתו פחד צבע האפור תופס פיקוד.
כשחומה של השמש הבהירה חסרת דאגות יוצאת ניתן לראות בבירור את הצהוב.
כשצבע הלהבה האדומה מתחזק ,דעו שהזעם מגיע.
חייו של קובה נגזלו על עצם היותו שחור .
והוא עלה לשמיים כמלאך לבן.