אני הולך לחדרה של אדליין, מחוץ לחדר עומדים שני אבירים אפורים שחוסמים את כניסתי.
"אני פה בהוראת המלך כדי לשמור על הנסיכה במהלך הלילה ." אני אומר בטון קר.
"כדאי לכם מאד לא לעצבן אותו אחרי מה שעשו כמה מאנשיכם." הם מתלחששים בניהם ומפנים לי את הדרך.
החדר של אדליין ספג את ריחה, ריח של גרגרי יער. אני לא יודע למה אני מזהה את הריח שלה ואני ממש לא יודע למה אני מרגיש צורך לשאוף אותו עמוק.
אני מחפש בעייני את אדליין אבל לא מוצא אותה בשום מקום בחדר. אני פותח את כל הדלתות באגף אבל היא לא נמצאת בשום מקום.
אני יוצא חזרה לשומרים, "איפה היא?"
"היא נכנסה לשם עם ג'יימי ואז הוא יצא והשאיר אותה שם. היא לא יצאה." אחד מהם עונה לי בפחד.
אני נכנס חזרה לחדר וסורק אותו שוב.
איפה היא לעזאזל? אני נעמד באמצע החדר ושומע משיכת אף. אני הולך לכיוון הקולות ורואה את אדליין מכווצת מאחורי הוילון של החדר כשהיא בוכה בשקט. שיערה הארוך והזהוב מכסה את פניה ואת ירכה.
היא לא מסתכלת עליי, היא מקופלת לתוך עצמה.
"בבקשה... אל תפגע בי. לא התכוונתי..." היא בוכה בפחד.
"למה שאפגע בך?" אני שואל.
"בראנט?" היא חושפת את פניה היפות כשהיא מרימה את עיניה אליי, "חשבתי שאתה מישהו אחר. סליחה." היא נשארה כפופה ורועדת על הריצפה.
"מי חשבת שאני? מי רוצה לפגוע בך?" אני מרגיש את הזעם נבנה בתוכי.
"אף אחד. אתה רשאי ללכת, אני לא אברח." היא אומרת בקול חלש.
"למי התכוונת אדליין?" הסבלנות שלי נגמרת וקולי יוצא קשוח משהתכוונתי שיצא. היא מנסה להקטין את עצמה ולהדחף לתוך הקיר מאחוריה.
הדלת של חדרה נפתחת בעוצמה ומתנגשת בקיר.
שארל נכנס לשם עם הקפטן שהיה איתו קודם באולם האוכל.
אני מחזיר את עייני לאדליין שמגנה על פניה עם זרועותיה. אני הולך להרוג מישהו וזה לא הולך להיות מחזה נעים.
"צא מכאן. זה לא קשור אליך." שארל מסנן לעברי.
אני מביט שוב באדליין, היא תופסת את ידי ומרימה אליי את עיניה.
"אל תלך, בבקשה..." היא לוחשת אליי בלי קול.
אני מוציא את הפיגיון שלי מהירך ומסיט את הוילון על אדליין, אני לא רוצה שהיא תיראה את מה שהולך לקרות.
"וויליאם הזהיר אתכם שהטעות בטרקלין הייתה הטעות האחרונה. עכשיו כבר אבוד לכם." אני מחייך כשאני מבין שאני הולך לקבל את הדם שאני רוצה.
שארל מוציא את חרבו יחד הקפטן, לא אעשה את זה ארוך. אני זורק את הפיגיון ישירות לגרונו של הקפטן. הוא מת במקום ושארל בורח כמו שפן מזויין.
אני קורא לחיילים בחוץ ופוקד עלהם לפנות את הגופה של הקפטן. כשהכל נקי אני מסיט את הוילון הכבד מאדליין.
היא עדיין בוכה לזרועה ששעונה על ברכיה.
אני מרים אותה בזהירות על ידיי והיא מניחה את ראשה על חזי.
אני מתכוון להניח אותה על המיטה כדי שהיא תוכל לנוח אבל כשראתה שאני מתכוון להתרחק היא נצמדת לגופי וכורכת את זרועותיה סביב צווארי, "אל תלך." היא מבקשת בלחש.
אני משאיר אותה על ידיי ונשען על מראשות המיטה כשהיא יושבת עליי.
אני נותן לה לבכות, אם ארצה להוציא ממנה מידע היא צריכה להיות רגועה.
ברור שיכולתי להשתמש בשיטות שלי להוצאת מידע מאנשים אבל איתה לא יכולתי לנהוג כך.
או שלא רציתי?
אני מלטף את שיערה המשי ומחכה עוד דקות ארוכות עד שבכייה שוכח.
"מה הם היו עושים אם לא הייתי נשאר?" אני מרים את פניה שיביטו בי.
גם אחרי בכי ממושך היא עוצרת נשימה. "אני לא רוצה לדבר על זה." היא לוחשת בקול צרוד מרוב בכי.
"בסדר, אשאל שאלה אחרת. מה קרה בטרלקין?" אני מנסה בעדינות.
"על זה בדיוק אני לא רוצה לדבר." היא לוחשת ומושכת באפה.
"תספרי לי, אף אחד לא יפגע בך."
"אם אגיד לך תספר לוויליאם?"
"לא אשקר לך. אני אגיד לו. אבל לא אתן לו לפגוע בך."
"אז לא אוכל לומר לך."
"לצערי יפייפיה, אין לך אופציה כזו. את חייבת לספר לי או לוויליאם. עדיף לך לספר לי אני ארכך את זה בשבילו." אני אומר.
דמעות שבות לצוץ בעייניה היפות. "אם וויליאם ידע, הוא יגרש אותי מכאן." היא אומרת בפחד.
"למה שהוא יעשה את זה?" אני שואל ותוך כדי ההבנה נוחתת בי.
"שארל אנס אותך?" אני שואל.
"לא... כלומר אני עדיין בתולה, הוא לא לקח לי את הבתולים. הוא ידע שאני מיועדת לוויליאם." היא ממהרת להתגונן.
"מה הוא עשה?" הטון שלי אכזרי והיא מתרחקת מעט מחזי.
אני מושך אותה חזרה, "לא אפגע בך." אני אוחז בפניה היפות, "תגידי לי אדליין, מה הוא עשה לך?"
"הוא כפה את עצמו על הפה שלי בעיקר והכריח אותי לגעת בו." היא מסמיקה מבושה.
"אין לך במה להתבייש. את לא אשמה." אני מעביר את ידי בשיערה החלק "הוא עשה עוד משהו?"
"היום הוא הורה לי 'לפנק' את חברו וכשסירבתי הוא לקח את העובד מטבח שניקה את הטרקלין ושחט אותו מולי, הוא יודע שאני לא מסוגלת לראות מישהו אחר סובל. הוא מת בגללי." הדמעות שלה יוצרות שבילים לוהטים בפניה.
אני אהרוג אותו. הוא חי על זמן שאול.
"הוא לא מת בגללך. את לא אשמה. אהרוג את שארל על מעשיו." אני מבטיח יותר לעצמי מאשר לה.
"אסור לך, לואי יהרוג אותי. " היא רועדת.
"אף אחד לא יתקרב אלייך יותר. אני מביא לך את המילה שלי. אם צריך אני אעמוד בפתח דלתך כל לילה." אני מבהיר לה.
"אם תספר לוויליאם הוא לא ירצה בי."
"אל תדאגי יפיפיה. אני שומר עלייך."
היא מניחה את ראשה חזרה על חזי ונרגעת.
איזה גיהנום הילדה הזו עברה לעזאזל?
YOU ARE READING
בהרי
Romansa"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
