בהרי

בַּהַרִי (67)

דון ומאץ' חסרי מנוחה. הם הרגישו בחוסר סבלנות שלי. כססתי ציפורניים וחיכיתי לוויליאם שיחזור. הפחד שקרה משהו רע כירסם בי בכל שניה ביממה.
אדליין הייתה לצידי כל רגע. היא לא עזבה אפילו לרגע ואפילו ישנו יחד.

עם כל יום שעובר החשש שאולי קרה משהו והם לא יחזרו מתחזק. אני מניחה את ידי על בטני שנשאה את ילדו של וויליאם. היא נתנה לי כח. תקווה.

אדליין שידעה כבר שאני בהריון קרקרה סביבי כל הזמן עם אוכל ודואגת שאוכל להניח את ראשי מבלי לחשוב על מה קורה.
שלחתי כמה מהלוחמים שלי לבדוק האם הם בסדר.

ואז זה קרה. לקראת שקיעת החמה באחד הימים הם הופיעו לבדם. וויליאם, בראנט וצ'וי.
בלי ג'יימי וריקו ואיפה קינו?

אני רצה לגנים וממתינה לסוסו שרץ במהירות.
הוא נעצר לידי ויורד מסוסו. הוא מנשק אותי ויכולתי לטעום את העצב שהוא מרגיש וזה העביר בי צמרמורת.

"לא הצלחתי." הוא לוחש לצווארי שראשו מונח על כתפי.

אני מובילה אותנו אל החדר ואנחנו מתיישבים על המיטה. הוא מספר לי את כל מה שקרה ואני לא יכולתי לעצור את הבכי.

אני בוכה על ג'יימי. אני בוכה על ריקו. אני בוכה על קינו. אני בוכה בכאב נפשי. אני בוכה יחד עם וויליאם.

לוקח לי זמן רב להרגע ווויליאם שלח לקרוא לאדליין כדי שתוכל לעזור לו.  אדליין ובראנט מופיעים.
אדליין יושבת לצידי ואומרת לי דבריי נחמה. בראנט ווויליאם שתו על השולחן ומתעלמים מהנעשה סביבם.

כשאני נרגעת, בראנט ווויליאם היו כבר בחדר הישיבות ואני ואדליין פרשנו לישון יחד.

עברו ימים שבהם בילו וויליאם ובראנט בחדר הישיבות. וויליאם תמיד חוזר בשעה מאוחרת ובראנט שבא איתו הרים את אדליין שישנה בידיו לחדרם.

וויליאם הצמיד את גופי אליו וחיבק אותי בכוח.
הוא שלח מרגלים שיבררו איפה ריקו וג'יימי נמצאים עכשיו. הוא נשבע שלא יוותר עד יומו האחרון על ג'יימי.

"אני בהריון." אני אומרת לאחר דקות ארוכות של שתיקה.

הוא מרים את פניי כך שהם יפנו אליו. "את בטוחה?" הוא שואל ברצינות?

"כל הסימנים מראים שכן."

הוא צוחק, מחייך את החיוך היפה שלו ששמור בשבילי. את אותו אחד שלא ראיתי במשך ימים שלמים.

"אתה שמח?" אני שואלת.

"כמובן שאני שמח. הולך להיות לנו תינוק." הוא מתרומם ומנשק את הבטן שלי.

אני צוחקת מהדגדוג של זיפי הזקן שלו, "זו יכולה להיות תינוקת."

"תינוק." הוא פוסק, "אני מרגיש את הבן שלי." הוא נושק שוב לביטני ואני צוחקת.