לא קיים בן אדם שהעז לדבר אליי בצורה שקובה דיבר. אפילו לא ג'יימי גם בימיו הכי כועסים, קובה מגן על אחותו כמו על אבן יקרה.
כשראיתי את פניה קבורות באדמה ואת חזה עולה ויורד בקצב לא אחיד, ידעתי שהיא בוכה.
אפילו היא, השפחה המרדנית ביותר שנתקלתי אי פעם, הבינה את חומרת מילותיו של אחיה.
איך אוכל להעניש אותה על מעשה שלא עשתה? אני לא ג'ייסון. ולעזאזל זאת הפעם הראשונה שבה מישהו פנה אל ליבי וגם הצליח לגעת בו במובן מסויים.
היא לוחשת לי את המילים שלה כדי שרק אני אשמע איך אוכל להתעלם מבקשתה? היא מעוררת תהפוכות בבטני ולראשונה אני באמת לא יודע מה לעשות.
כולם כבר ישנים, חוץ מקובה תומאס וג'יימי, הם ובהרי יושבים מהצד השני של המדורה בזמן שאני מעמיד פני ישן.
"יום אחד נכנסתי לבקתה ומצאתי בלאגן שלם. הייתי בטוח שמישהו חיפש לנו בדברים, רצתי לחפש בהרי בכל המתחם," קובה מספר, "היא הייתה בת ארבע וג'ייסון היה בן שש, ואיכשהו היא גברה עליו וגנבה לו את המשחק שלו מהידיים. הייתם צריכים לראות את זה, ילד בוכה בגלל ילדה קטנה." קולות של צחוק נשמעים. "קיבלתי על זה שש עשרה מלקות עץ." קובה מוסיף כשהוא מביט בבהרי.
"למה לקחת לו את המשחק שלו, לא לימדו אותך מילדות שהוא האדון שלכם?" ג'יימי שואל אותה.
"כי זה היה מן אגרטל כזה, קטפתי לאמא שלי פרחים ליום הולדת ולא היה לי איפה לשים אותם, כשלקחתי לו את זה הוא רדף אחריי בכל הבקתה אבל אני הייתי זריזה ממנו..." היא משיבה בחיוך גאה ואז פורצת בצחוק מתגלגל.
זה הסאונד הכי יפה ששמעתי אי פעם, צחוקה המתגלגל.
הם המשיכו לספר סיפורים עד שהם נעשו עייפים וכל אחד הלך לפינתו לישון. בראנט נשאר לשמור כרגיל ובהרי התיישבה לידו ומול האש הבוערת.
"אל תשנא את קובה, הוא מגן עליי מאז שאני תינוקת." היא מבקשת מבראנט.
"אני לא שונא אף אחד אני מגן על וויליאם מאז שאני מכיר אותו," הוא עונה לה בקול קשוח.
"אני יודעת," היא מחייכת אליו חיוך גדול וליבי נחמץ. אני מקנא שהיא מחייכת אליו?
היא קמה והולכת גם היא לישון.
כשאני מתעורר היא לא נמצאת ליד קובה.
כולם עדיין ישנים למעט תומאס שיושב ליד המדורה הכבויה ברובה הוא מסמן לי בידו לכיוון הנהר.
אני יורד לגדה ומוצא אותה בתוך המים. הם מגיעים עד מותניה והיא רוחצת את שיערה הארוך. פניה מלאות בטיפות מים ושמלתה הדקה נצמדת לגופה הרטוב. אני מוריד את בגדיי ונכנס אל המים.
היא לא שמה אלי לב, אם הייתי צייד היא הייתה כבר לכודה ברשתי. כל כך חסרת זהירות.
אני שוחה מתחת לפני המים עד שאני מגיע מאחורי גבה ואז אני מתרומם.
היא קופצת בבהלה, לקח לה שניה להבין שזה אני ואז היא פרצה בצחוק מבוהל.
"את יפיפייה," אני אומר לה כשהיא נרגעת מצחוקה.
היא מופתעת ממחמאתי והיא מכחככת בגרונה בבושה, "תודה אדוני," היא עונה.
עכשיו אני מצטער על כך שפקדתי עליה לפנות אלי באדוני. אני רוצה לשמוע אותה מבטאת את שמי. היא מחייכת אליי חיוך גדול והוא מכווץ את עייניה וחושף גומות חן.
היא ממשיכה להתיר את הקשרים בשיערה בעזרת אצבעותייה.
"לפיס, האבן הזו הולמת אותך." אני פותח את ידי וחושף בפניה את השרשרת שלה.
היא מתקרבת אל גופי, קרוב כל כך עד שאני יכול לחוש את חום גופה. היא נוגעת בתליון באצבעה הדקה וביראת כבוד, אבל היא לא מעיזה להרים אותה מידי.
"קובה הביא לי את השרשרת, בבקשה אל תראה לו שהבאתי לך אותה. הוא יצטער נורא... היא הייתה של אימי." היא מבקשת, "אני יודעת שלשפחות אין אישור לשמור רכוש." עיניה נעשות עצובות ואז היא מזיזה את אצבעה מהשרשרת ומשחקת בקצה שיערה שוב.
"את תרצי להרויח אותה חזרה?" אני שואל כשתוך כדי אני קושר את חוט הזהב סביב אצבעותיי.
עיניה אורו, "מה אוכל להביא לך בתמורה? אין לי כלום..." היא מביטה בעייני ומנסה לקרוא אותי ללא הצלחה.
אני מתקרב אליה ומצמצם שוב את הפער שהיא יצרה.
אני מושך אותה אל חזי ופניה נעשות אדומות ממבוכה, "עוד לא .. אגיד לך בבוא העת..." אני עונה לה.
היא נראית מאוכזבת, היא מתרחקת ממני ומתחילה ללכת לשפת הנהר.
"בהרי." אני קורא לגבה והיא מסובבת אלי את ראשה.
"אקבל את בקשתך מאתמול, אני לא נוהג להעביר עונשים אבל אעשה את זה באופן חד פעמי. את עדיין רוצה לקחת אחריות על מילותיו של קובה?"
היא מהנהנת "כן."
היא מחכה לתגובתי כשהיא עדיין עומדת בתוך המים.
"תתקרבי אליי." אני פוקד.
היא מצייתת.
"את יודעת מה העונש?"
היא מהנהנת בראשה.
"בהרי תסתכלי עלי," אני פוקד ונענה שוב בצייתנות.
"העונש על זלזול במלכות הוא גזרת מוות." היא עונה בקול צרוד מרוב אימה, בלי התרסה בלי התחכמות.
"על מילים כאלה אני יכול לגזור גם הוצאה להורג לאחר ארבעים מלקות." אני מנסה להרתיע אותה.
"מאה שבעים ושמונה," היא אומרת.
אני מביט בה בחוסר הבנה.
"מאה שבעים ושמונה עונשים קובה לקח ממני. גם אם זה יהיה חמישים מלקות זה לא ישתווה למה שהוא ספג בגללי וזה רק ממתי שהתחלתי לספור." היא מסבירה.
הנאמנות והאהבה שקיימת בין שני האחים האלה מרתקת אותי.
הם תמיד מגוננים אחד על השניה ושמו את עצמם לפני האחר. ידעתי שאקריב את עצמי למען ג'יימי אבל זה היה רק בגדר ידיעה. כי ידעתי גם שלא אצטרך לעמוד בסטואציה כזו אי פעם.
הסוסים כבר מוכנים לרכיבה כשאנחנו חוזרים מהנהר והפלוגה מתחילה את דרכה קדימה אל עבר החוף. אני משער שעד השקיעה כבר נגיע לחוף.
ג'יימי עוזר לבהרי לעלות על סוסו. והסוס של קובה היה קשור לתומאס.
אני מתקדם אל תחילת השיירה כשאני מנסה להתרחק ממנה ככל שניתן, היא גורמת לי לתחושות שאני מנסה להדחיק.
YOU ARE READING
בהרי
Romance"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
