אנחנו עולים על הספינה ומתחילים להפליג לכיוון ברינסטון. אני משוכנת בתחתית הספינה יחד עם שאר המשרתים.
הוקצה לי דרגש קטן שאני בקושי מצליחה להכניס בו את רגליי.
אבל כשאני מתקפלת, רגליי מכופפות וצמודות לחזי, אני יכולה לשמור על חום גופי.
כלום מכל זה לא משנה לי, כי השרשרת שקובה הביא לי נמצאת איתי. אני מוציאה את השרשרת מתחת לבגד ואני מסתכלת עליה, נאחזת בה. אני נאחזת בקובה.
אנסה להיות חזקה בשבילך קובה, מבטיחה.
אני משננת לעצמי בראש שאני אעשה הכל כדי לגרום לאחי להיות גאה בי.
החושך מתחיל לרדת על התא המצחין שבו שוכנו עד שלא היה אפשר לראות דבר, מלבד מעט מהאור שחודר לו מחריץ הפתח שהיה למעלה והוביל אל סיפון הספינה.
החדר נעשה שקט מדיבורים ויכולתי לשמוע רק נשימות המעידות על שינה. ריח האוכל שהוגש למעלה מגיע לאפי והבטן שלי מייד מגיבה בקרקור. הרעב הנוראי הזה, אני חייבת למצוא דרך להשתיק אותו.
אני קמה מהדרגש בזהירות והולכת אל הסולם.
אני מטפסת ומרימה באיטיות את הקרש הכבד על הפתח. ריח האוכל מתחזק ואויר ים צח ממלא את ראותיי.
אני יוצאת ומניחה בזהירות את הקרש חזרה על הפתח.
אני מסתתרת מאחורי עמוד רחב וסורקת את השטח בעיניי. לפידים על העמודים מאירים את שטח הספינה ואורם משתקף על הגלים שעכשיו נראים כאילו צבעו אותם בצבע שחור.
בסוף הסיפון ניצב שולחן גדול שעליו סועדים החיילים. אני יכולה לזהות את ג'יימי ותומאס משוחחים בינהם. אני מתיישבת על רצפת הסיפון וממתינה שהם ילכו כך אוכל להגניב חלק מהשאריות שנמצאים על השולחן.
"היי, מי את?" קול מבהיל אותי מאחור.
ילדה קטנה, לא הייתי נותנת לה יותר מגיל ארבע או חמש. עורה לבן וצח כשלג, יש לה עניים ירוקות ושיער שחור. היא יפייפיה אמיתית.
בגדיה מעידים שהיא שייכת למעמד של העשירים, כנראה לאצולה.
"ששש... שבי, מי את?" אני לוחשת לה בלחץ, מקווה שהיא לא הסגירה את המיקום שלי.
"אני אָרְיַה, אבל אחים שלי קוראים לי רק ארי... זה מוזר, אני אומרת להם תמיד, אבל אני אוהבת את זה. כי כשהם קוראים לי אריה אז זה אומר שהם כועסים עליי... אני שונאת את זה שהם כועסים עליי. זה לא נחמד לי. אבל הוא תמיד אומר 'ארי, אם אני כועס עלייך זה בגלל שאני אוהב אותך' אבל זה מאד מוזר כי כשהוא כועס עליי זה לא נראה שהוא אוהב אותי... את פעם אהבת מישהו וכעסת עליו? אמממ... מי את? למה את מתחבאת כאן?" היא מדברת ללא הפסקה בקולה המתוק ואני לא יכולה שלא לחייך.
"אני בהרי. אני לא מתחבאת. אני מחכה שהם יסיימו לאכול כדי שאקח לעצמי." אני עונה לה ומסתכלת על השולחן שהחל להתרוקן מאנשים.
YOU ARE READING
בהרי
Dragoste"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
