בהרי

וויליאם (3)

היא שרועה על הריצפה אחרי שהובלתי אותה לדרך ללא מוצא.
עכשיו היא נתונה לחסדיי אפילו יותר היא מתחננת על חייה. התלבטתי אם לחשוף את זהותי.

היא ביקשה שלא אסגיר אותה לידיי. היא נצמדת לקיר מאחוריה ומושכת את גופה בעזרת ידיה.
בשילוב כזה של צבעים לא נתקלתי. היא שפחה אבל לא שחורה באופן חד משמעי.

יש לעורה צבע מיוחד, צבע של עלה שיבש ונשר על הריצפה ומסמן את בואו של הסתיו. רגליה חסרות נעליים. שמלתה העלובה העידה על מעמדה, עלתה כשהיא נפלה וחשפה ירכיים צרות אך עדיין מלאות מספיק כדי ליצור קימור נשי באזור האגן שמתחבר אל מותן שהסינר שהיה קשור אליו ומדגיש את צרותו. הוא מוביל אל תפיחות שדיה המותאמות בצורה מושלמת אל גופה ואז אני מגיע לפניה.
עצמות לחייה מודגשות ומורמות, שפתיים תפוחות ויבשות שיערה גלי כהה, ארוך, קשור וגולש עד אגנה. עיניה בצורת שקד גדול, תחום בריסים שחורים עבים, צבעם תכלת בהיר כצבעם של המים הרדודים בים כשהוא רגוע.
היא מהפנטת אותי. אני לא מצליח להעתיק ממנה את מבטי.

אני מורה לה באצבעי להישאר בשקט, "פה הכל נקי, תבדקו בכיוון שהגענו ממנו." אני אומר והיא נושפת אויר בהקלה.

"מה שמך?" אני שואל מבלי להסיר ממנה את עיניי.

"אתה תתן לי ללכת?" היא עונה לי בשאלה.

"שאלתי אותך שאלה." אני מכתיב את השיחה.

"בַּהַרִי." היא עונה לי, "אתה..." היא ממשיכה בהיסוס ובוחנת את תנועותיי.

אני מתקרב אליה ומשתופף, מנמיך את גופי כדי שעיניי יהיו בגובה עיניה. היא נרתעת אחורנית, ומנסה להידחק יותר לעבר הקיר.

אני תופס בסנטרה "בהרי... מה את עושה לבד ביער?"

"אם אתה הולך להסגיר אותי, תעשה את זה. אם לא אז תן לי ללכת." טון קולה מתריס.

אני מחייך, "מה תתני לי בתמורה לשחרורך?" עיניה מרצדות כאילו היא מחפשת פריט כלשהו להביא לי.

היא מושכת את צווארון שמלתה וחושפת שרשרת.

היא תולשת אותה מצווארה ומגישה לי "זה כל מה שיש לי, בבקשה. אני חייבת לחזור עכשיו."
היא לבושה כמו שיפחה אבל לשפחות אין רכוש ולכן זה שיש לה שרשרת זה חריג.

אני לוקח מידה את השרשרת ואוחז בה צמוד לפניה האבן שכלואה בה תואמת את צבע עיניה.
אין ספק שהשרשרת נוצרה בשבילה.

מאהב? או מחווה מהאדון שלה?

"אקבל את זה, את יכולה ללכת בהרי." אני מתרומם ומפנה לה את היציאה.

היאלא ממתינה שאתחרט, היא מתרוממת ונעלמת. רצה כאיילה הבורחת מטורפיה.

"מלכי, חייב להתקדם כבר אחרי שקיעה." תומאס אומר.