אני מתעוררת כמו בכל יום עוד לפני זריחת החמה.
לוקח לי רגע להבין איפה אני נמצאת, החלון סגור אך הקור עדיין נכנס בין חריציו.
אני מנסה להזיז את רגליי אל מחוץ למיטה הגדולה כשיד גדולה תופסת את כתפי.
אני משתנקת בבהלה והגוף שלי מתכווץ בפחד.
"לאן את הולכת נמרה קטנה?" הוא שואל אותי בקולו העמוק.
הוא קורא לי נמרה קטנה?
אני לא מעזה להסתובב אל פניו ונשארת בגבי אליו.
"לראות איפה קובה." לעזאזל, "אדוני..." אני חייבת להתרגל לזה.
ימי ההתרסה נגמרו. כבר נוכחתי לדעת לאן זה הוביל את קובה אתמול.
"קובה נמצא תחת טיפול, אין לך למה ללכת לשם." הוא אומר תוך כדי שהוא קם מהמיטה.
אני מתרוממת מהמיטה לבושה רק בחולצתו הלבנה ומרגישה חשופה.
הוא מביט בי מכף רגל ועד ראש, סורק ומפשיט אותי במבטו.
"שלחתי את אחת המשרתות להביא לך בגדים. אני הולך לסדר עניינים אחזור מאוחר יותר." הוא אומר.
"רגע, אני צריכה ללכת לבצע את המטלות שלי." אני אומרת לגבו.
הוא מתלבש וניגש אל הדלתף "אני אחליט את זה," הוא אומר. "היא לא יוצאת מכאן." הוא פוקד על השומר בכניסה לחדר והדלת נטרקת.
כשאני נשארת לבד, אני הולכת אל המראה ובודקת את גבי. הוא חבוש כך שאני לא מצליחה לראות את החתך שמתחת בד הלבן של התחבושת.
נולדנו לצבע הלא נכון, זה מה שקובה אמר.
הוא צדק.
להפתעתי מרי נכנסת אל החדר עם בגדים, אני רצה אליה ומחבקת אותה חזק. היא משיבה לי בחיבוק מהוסס תוך כדי שהיא נזהרת על גבי שלא להכאיב לי.
"איך את מרגישה ברי? הוא פגע בך? אני אנסה להוציא אותך מהסיוט הזה." מרי אומרת.
אני לא מבינה למה היא מתכוונת, "הוא לא פגע בי. מה עם קובה? שמעת משהו?" אני חוששת לשמוע את התשובה שלה.
"לפי מה ששמעתי הוא התעורר לקראת הבוקר. הוא כאוב אבל בהכרה. זה כבר מרגיע." היא אומרת ומגישה לי את השמלה שלא הייתה שלי.
השמלה בצבע אפור עד הקרסוליים, חשופה בגב, כנראה כדי שלא יהיה חיכוך עם הבד והפצע למרות שהוא חבוש.
אני פושטת את חולצתו של המלך ומרי עוזרת לי ללבוש את השמלה.
"של מי היא?" היא כאילו נתפרה למידותי.
תלויה על צווארי במעין קולר. השמלה יושבת צרה במותניים ורופפת בכל שאר האזורים מדגישה את בליטת שדי.
"של אמך. שמרתי את בגדיה. היא הביאה אותם מאפריקה איתה."
אני כועסת על אימי, היא לא הייתה צריכה לבוא מאפריקה.
אילו לא הייתה מגיעה לכאן כל זה לא היה קורה.
מרי מוציאה חתיכה מכיכר לחם ופרוסה של גבינה קשה, "קחי תאכלי אנחנו לא יודעים מה הולך להיות היום ואת צריכה להתחזק."
אני חוטפת ממנה את האוכל ובולסת. הייתי כל כך רעבה שגם זה השאיר את עקבותיו של הרעב.
"קובה אכל? אני רוצה לראות אותו." אני מדברת כשפי מלא עדיין באוכל.
מרי נגשת אל המגש שמונח על השידה לצד המיטה. היא לוקחת את הכוס ושופכת לתוכה מים מהקנקן.
אני לוקחת ממנה את הכוס בהיסוס, "לא יהיה אכפת לו זה רק מים." היא אומרת ודוחפת את הכוס לידי.
"יש עבדים שמתו על פחות," אני ממלמלת ומרוקנת את תוכנה של הכוס אל פי.
"אני לא יודעת מה עם קובה אף אחד לא מורשה לגשת לחדר שהוא נמצא בו, אני מאמינה שדואגים לו." היא אומרת תוך שהיא מרימה את שמיכת הצמר שזרקתי לילה לפני מהריצפה חזרה לארון.
"אל תהיי אופטימית. אנחנו מדברים פה על אנשים שישבו וצפו במופע האימים אתמול ולא פצו פה." אני כועסת כשאני נזכרת בזה.
"ברי..." היא נוהמת באזהרה, "הפה.שלך רק מסבך אותך."
אני מגלגלת את עייני ומתיישבת מול המראה, מנסה לפתוח את הקשרים העיקשים בשערי הארוך והגלי.
היא מתיישבת לצידי, "מרי מה קרה?" אפשר לראות על פניה שהיא רוצה לומר משהו אך חוששת.
יכול להיות שקרה לקובה משהו והיא מסתירה ממני?
"קובה ואני חסכנו כסף, הוא הסתיר את זה ממך. התכנון היה בהתחלה שתברחו שניכם אבל כשאתמול הכניסו אותו לחדר והבאתי לרופא מים, הוא תפס בידי ולחש לאוזני שאבריח אותך עם הכסף שנחסך." אני תופסת את ראשי ומנסה לעקל את מה שמרי אומרת.
למה קובה הסתיר את זה ממני? הייתי עוזרת לו.
אני לא יכולה לברוח. אני לא אשאיר אותו כאן בידיו של ג'ייסון.
"ברי את חייבת להשאיר הכל מאחור, גורלו של קובה כנראה נחרץ. לפחות תצילי את חייך. תוכלי להקים שם משפחה... קובה רוצה בזה." היא אומרת כאילו קראה את מחשבותיי.
"אסור לך לדבר על דבר כזה, זו בגידה." קול גברי אומר מפתח הדלת.
אנחנו מסתובבות בבהלה אחורנית לכיוון הקול, מרי אוחזת בפיה ועיניה מביעות אימה.
ג'יימי עומד בפתח עם מגש של שאריות אוכל שבימים הטובים שלי לא הייתי זוכה לאכול ועיניו נוקשות. לעזאזל, הוא שמע אותנו.
"היא לא התכוונה לזה. אני לא אעשה את זה. בבקשה אל תספר לאף אחד." אני אומרת כשאני קמה והולכת לכיוונו. למרות שהוא צעיר מגילי הוא גבוה ממני ונראה מאיים כל כך.
הוא מניח את המגש על השולחן, חוזר על עקבותיו ויוצא מהחדר.
מרי נשארת עם ידיה על פיה כשדמעות של אימה מתחילות למלא את עיניה.
זה ברור, אם ג'יימי יאמר משהו, אני והיא נהיה אלה שנעמוד בכיכר ותהיה הוצאה להורג של שתינו ביחד.
YOU ARE READING
בהרי
Romance"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את...
