PERSONA

part 1.5

Part: 1.5/ כפפות של משי
•°•☆•°•

"זה היה אסון, הנשף היה אסון, כל התוכנית הזאת אסון אחד גדול." קיארה ניסתה להסתיר את השריטה על שפה התחתונה בעזרת האודם האדום, אבל בחוסר סבלנות מוחלט מרחה אותו שוב ושוב, אחרי שלא הסתפקה ברמת הכיסוי והסירה אותו עם מגבון לח.

היא נתקעה כל כך על השריטה בשפה, שהתלבטתי אם להזכיר לה את זו על הברך השמאלית שלה וזו בשורש כף היד.

מראה החבלות שלה גרם לי להבזק כאב חד בחבלות הפזורות שלי, ובחילה תקפה אותי כשנזכרתי בתנופת האופנוע המתהפך.

"יש לי תוכנית." בלעתי את רוקי ושוטטתי עם עיניי בחדר השינה, מחפשת פיתרון, כאילו היה כתוב על הקירות.
"אם כלול אקדח, אני לגמרי בפנים." הסתובבה ושמטה את המגבון המלוכלך אל השידה.
"להיות יותר טובה מקאי ולקחת את התפקיד מנכל שלו? כן, בטח, הוא רק מחכה להעביר לך את השרביט." נחרה בבוז כששתקתי.
"הו, תני לי לנחש, תספרי לכולם שקאי קאלו גנב את התיבה של הנשף? ככה הוא לגמרי לא יגלה שזאת את, הרי כל העיר ראתה אותו מכריז על זה." שלפה מגבון נוסף וחזרה למראה.

"רק אנחנו ראינו את זה, כלומר, אנחנו והאנשים שלו." היססתי אם להזכיר לה.
"אני צחקתי, התכוונתי שאם תספרי מה קרה שם הוא ידע שהיית שם, ואם ידע שהיית שם, מהר מאוד הוא יעשה אחד ועוד אחד." גלגלה עיניים.
"אז מה התוכנית?" חטפה את הגקט השחור מכיסא העץ החום ולבשה אותו בזריזות.
"נמצא את מנכל אמרא קודם, ככה נמצא את אבא שלי יחד איתו, זה כל מה שאני צריכה, להביס אותם, לא אף מלחמה אחרת." קמתי גם אני.
היא נחרה שוב בבוז, מאוכזבת וכמעט לועגת לתוכנית.
"סלנה הליוס מסתפקת במשהו כל כך קטן? לפני 24 שעות רצית את העיר כולה, עכשיו את מסתפקת באדם אחד? קדימה," התקרבה אליי בחצי חיוך "תוכיחי לי שאת לא הנערה המפוחדת שברחה מהבית לפני שנתיים, תוכיחי לאבא שלך שהפעם את לא באה לקרב הבא כדי לשרוד, את באה כדי לנצח." הצהירה.

"כמובן שאני באה לנצח." הנפתי את שיערי אחורה בהתנשאות.
"כשאנצח את מנכל אמרה ואבא שלי, יהיה לי כח שווה לזה של קאי, ומהר מאוד אפיל גם אותו. לבסוף, אני אחזיר את התיבה ואשרוף אותה בעצמי."

המשרד היה שקט, ולמרות שכולם היו בנשף רק אתמול בלילה, כולם הספיקו להגיע בזמן.
כלומר, בשש בבוקר, לעומתי ולעומת קיארה שהחתמנו את הכרטיס בשעה תשע.

קיארה נכנעה במלחמת רמת הכיסוי של האודם והסתפקה במכנס וחליפה כדי להסתיר את החבלות הטריות.

אני לא הצלחתי להסתפק בזה, הסתרתי את החבלה משפשוף הכביש בכפות הידיים בעזרת כפפות משי צהובות, את השריטה במצח הסתרתי בעזרת קצוות שיער סוררת ואת זו שברגל הסתרתי בעזרת מכנס חליפה צהוב.

"לפי העיגולים השחורים מתחת לעיניים, את תדעי מי הייתה בנשף." קיארה צחקקה כשהתקדמנו במסדרונות אל המשרד.
היא צדקה, ההבדל היה ניקר;
גלור ישבה בדלפק המזכירה, היא השעינה את ראשה על כף ידה ומרפקה נח על השולחן, הנשימות שלה היו עמוקות ורכות, עינייה ננעלו על אחד הדפים שלה ונראה שעמדה להירדם.