PERSONA

Part 0.1

Part: 0.1/ ממלכת יוניק
•°•°•°•☆•°•°•°•°

אילו יכולתי, הייתי בורחת.
קמה ועוזבת בסערה היישר אל הבית המעופש שלי.
צורחת על כולם לשתוק ועל העובדת החדשה שתפרוש, כי היא כל כך גרועה.

אבל אני לא יכולה.
אז אני ממשיכה להנהן לדברייה של איזי, העובדת החדשה, שממשיכה לשאול מתי ההפסקה הבאה תתחיל.

מעניין כמה מאיתנו היו קמים והולכים אילו יכלו. מעניין לאן ומה היו עושים.
אני יודעת מה אני הייתי עושה.

"אם את כל כך רוצה הפסקה, פשוט תתפטרי!" עובדת אחרת הספיקה להתפרץ.
מזל, אחרת זו הייתה אני.
"קיארה!" נזפתי בעובדת חסרת הסבלנות.
"הכל בסדר, איזי. ההפסקה תתחיל בעוד עשרים דקות." הפעם פניתי אל הצעירה עם העיניים הכחולות הבורקות מעלבון.

אילו יכולתי,
הייתי עכשיו מושלת באיזו ממלכה אבודה,
מתחתנת עם נסיך יפה תואר וחייה באושר ועושר בטירה גדולה.

אבל דבר מזה אינו הגיוני.
לא הממלכה האבודה, הטירה או אפילו הנסיך.
המציאות רחוקה מכך.

אני עובדת במשרדי יוניק.
ולא, אני לא 'מושלת' על העובדים; אני סך הכול מנהלת מחלקת חשבונות שמתחנפת לבוס הגדול כדי שיבחר בה לנהל את החברה כשיפרוש לפנסייה.
מי ייתן וזה יקרה בקרוב

"היא התחילה!" רטנה קיארה ובכך החזירה אותי למציאות.
"עוד מילה אחת ואני אתחיל למלא פה טפסי פיטורים." נאנחתי בכבדות ונשענתי על הכיסא המשרדי, מעסה את עייני בעייפות.
כמובן, אין לי באמת את הסמכות למלא טפסי פיטורים, אבל למזלי, הן לא יודעות את זה.

"קרה משהו?" איזי הניחה את דפי העבודה שלה על שולחן הזכוכית הקטן שעליו עבדה, ומיהרה להתקרב לשולחן המשרדי הגדול שלי.
"אני סתם עייפה, הכול בסדר." מיהרתי להזדקף במקומי ולחזור אל דפי העבודה המתישים.

"זה בגלל שאת מתרגשת לנשף? אני לא יכולה לחכות! סוף כל סוף נוכל ללכת!" קיארה מיהרה לשנות נושא כשהבינה שאני לא מעוניינת לשוחח על מצבי.
"ברור! כל חיי חיכיתי לזה. מי היה מאמין שנגיע כל כך מהר לגיל 22?" צחקקה איזי בהתרגשות זהה, כאילו לפני רגע לא נעלבה משותפתה לשיחה.
"מה איתך, סלין, את כבר בת 22, לא?" הפעם פנתה אליי בחיוך חושף שיניים.
"טוב, כן. האמת שהיום זה יום ההולדת שלי.." מלמלתי בתקווה שלא יעשו מכך רעש.
"מה?! איך לא סיפרת לי?!" התקוממה קיארה במקומה "זה לא כזה עיניין גדול." התגוננתי ומיהרתי להרים את ידיי בביטול
"את לא אוהבת ימי הולדת?" איזי החמיצה פנייה. "הם מעולם לא היו דבר חיובי בחיי." לחשתי יותר לעצמי מאשר אליהן.

מעולם לא קיבלתי מתנות יום הולדת, או ביקשתי כאלה.
מעולם לא חגגתי יום הולדת, מעולם לא רציתי.
ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם לחגוג לי.
או לתמוך בי ולהיות שם בשבילי.
אז בגיל שמונה עשרה, ביום ההולדת שלי, ארזתי תיק ועזבתי את הבית.
ומשם הכול התדרדר.

"יודעות מה? קחו יום חופש, לכו תקנו שימלה או מסכה לכבוד הנשף. אני אסיים ואלך גם אני." הצעתי בחיוך.
הבנות מיהרו להנהן ולצאת מהמשרד שלי לפני שאתחרט.

"סעמק." נשענתי בכבדות שוב מיד כשיצאו.

"גברת סלנה?" דפיקה קלה נשמעה על הדלת והיא מיד נפתחה. גם כן הפסקה.
היה זה מר סבסטיאן, 'הבוס הגדול'.
"כן, מר סבסטיאן?" מיהרתי לקום לכבודו.

שיערו היה לבן כתמיד, עיניים מוקפות קמטים וחיוכו הקבוע התנוסס על פניו.
הוא מנכ"ל חברת יוניק רק שנתיים וכבר עומד לפרוש לפנסייה.
המנכ"ל הקודם? טוב, הוא נאלץ לפרוש.

"רק רציתי להודיע לך שמחר בערב תתקיים ישיבת צוות עם כל העובדים." הודיע בקולו החייכני.
"קרה משהו?" ניסיתי להסתיר את חיוכי המאיים להתפרץ.
אולי סוף סוף יפרוש?

"אני אכריז על המנכ"ל החדש של יוניק.
הגיע הזמן שאפנה את המקום שלי ואקדיש קצת זמן לאישה." צחק.
יש! יש! יש!
"אני בטוחה שהמנכ"ל החדש יתרגש מהתפקיד." התחנפתי בחיוך מאופק.
"אני בטוח. אה, ו... סלין?" פנה אל הדלת אך המשיך להביט בי.
"כן, מר סבסטיאן?" חייכתי למשמע הכינוי החברי.
"תתלבשי יפה, יש לי הרגשה שאור הזרקורים יהיה מונח עלייך." קרץ ויצא מהחדר.

"כן! כן! כן! סוף כל סוף!" קראתי בצהלה
והסתובבתי סביב עצמי בהתרגשות.
"גברת סלנה?" סבסטיאן נכנס שנית אל החדר.
"סוף כל סוף המזגן עובד, מחלקת הטכנולוגיה בהחלט השתפרה לאחרונה." מיהרתי לעמוד במקומי, להצביע לכיוון המזגן ולחדול מהסיבובים המתרגשים, נשענת קלות על קצה השולחן כדי לא למעוד מהסחרחורת הקלה.
"קרה משהו, מר סבסטיאן?" פניתי אל המנכ"ל המזדקן.
"אל תשכחי את הקפה שלי בבוקר.
הפעם בלי סוכר, מרתה אומרת ש.. אני צריך לשמור על רמת הסוכר וכל זה."
"בוודאי, מר סבסטיאן." הנהנתי והוא מיהר לצאת מהמשרד, ממלמל לעצמו "האישה הזאת לוקחת לי את כל הטוב בחיים, מה רע בקצת סוכר? אני אדון לעצמי, אני יכול להרשות לעצמי סוכר." ונעלם בהמשך המסדרון, טרוד במלחמות על סוכר כנגד אהובתו, מרתה.

"טוב," העפתי מבט אל שעון הקיר השחור שמולי. "אולי בכל זאת אגיע אל נשף המסיכות."

•°•°•°•☆•°•°•°•

מקווה שאתן נהנות עד כה :)