PERSONA

part 3.8

Part: 3.8/ משחקי מחבואים
•°•°☆•°•°•☆•°•

"לא." קאי סירב עוד לפני ששמע את התוכנית כולה.
הייתי בטוחה שאצליח להמנע מקשר נוחלט איתו, אבל הבנתי שזה מאוחר מדי ברגע שקיארה יצאה מהמשרד והוא קרא לי למשרד שלו, ולא נשמע מרוצה כל כך.
מסתבר שהוא שמע אותי ואת קיארה מדברות, ואולי זה יסביר את הפרצוף החסר סבלנות שלו.

"אבל - " "לא. אני יודע איך זה יגמר: את וקיארה פצועות."
"כל מה שאנחנו צריכות זה להתגנב למשרד של סביאר, מה כבר יכול להשתבש?" שאלתי, קאי כמעט פרץ בצחוק.
"קיארה תחליט שהיא כבר לא חברה שלך ותהרוג אותך, סביאר יתפוס אתכן, לוקה יתפוס אתכן, וכמו שאני מכיר אותך - את עלולה ליפול ולהחליק עוד לפני שתגיעי לבית שלו."
"זה - אבל - אתה כל כך - " "צודק, אני יודע."

"בסדר. יש לך רעיון יותר טוב?" שילבתי ידיים בכעס, למרות שידעתי שגם הוא כבר לא יוכל לעצור בי, עשיתי החלטה, סניתי תוכנית, ואף אחד לא ישבש לי אותה.
"תני לי לטפל בזה סלנה." הוא נאנח ונשען אחורה כל כיסא המשרד בו ישב.
"פתאום אני כבר לא לוניטה? אני מניחה שאתה באמת כועס. שאזכיר לך שהורדת אותי בדרג?" הסטתי את השיער בחוסר אכפתיות אל מאחורי האוזן ועייני טיילו במשרד.
"כמובן שאני כועס, את מתכננת תוכניות כאלה מסוכנות ולא מספיק סומכת עליי כדי שאעזור לך." הוא נשמע מעט מאוכזב.
"אני לא סומכת עלייך מספיק בשביל שתכין לי קפה."
"בחורה חכמה." חיוך בצבץ על שפתיו.

"לכי הביתה, היום שלך נגמר." הוא חזר להתעסק במסך המחשב שלו.
"עכשיו אני יודעת שאתה באמת כועס," קמתי על רגליי, "אתה שולח אותי הביתה ולא לבית שלך." הסתובבתי כדי לצאת מהמשרד, אבל קולו של קאי עצר בי "ככה את מזלזלת בי?" הוא התחכם ושמעתי אותו קם גם כן, ולאחר רגע הרגשתי אותו עומד מאחוריי, "ויטו מחכה לך בחוץ, אתן הולכות הביתה, וכן לוניטה, אני מדבר על הבית שלי." הוא העביר יד בקצוות השיער שלי.
"תשקרי לעצמך כמה שאת רוצה, אבל אני יודע שאת אוהבת את המקום הזה."
"כבר אמרו לך שאתה מתנשא? תחזיר לי את התפקיד שלי ואז אשקול להיות איתך באותו החדר למשך יותר מדקה." התנערתי ממגעו ומיהרתי לצאת מהמשרד, ואילו רק כדי שלא יבחין בסומק שנצבע על פניי.

ויטו יכולה להמשיך לחכות.
טוב, לא באמת גרמתי לאיטלקייה הזו לחכות לי, שלחתי את גלור להגיד לה שאחזור עם קאי.
כן, נהנתי מהפרצוף של גלור קצת יותר מדי.
לא, לא אכפת לי שה'היקי' שלה הוא בכלל כוויה מבייביליס.

"מאחת עד עשר," קיארה כחכחה בגרונה, "עד כמה זה היה חלק מהתוכנית שלך?" ניצבנו מול הדלתות האחריות של משרדו אמרא, הן היו נעולות, כמובן.
אבל לא ציפיתי לכמות גדולה כל כך של מאבטחים שהסתובבו מחוץ לבניין ועד כמה שאהי מצליחה לראות, גם בתוכו.
"עשר." שלפתי את צרור המפתחות שגנבתי מאחד המאבטחים שחלף על ידנו קודם לכן, והעמדתי פנים שאני תיירת מבולבלת.
"מדהים, אז ניכנס." היא חטפה מידי את המפתחות והביטה לצדדים, מנצל את הזמן בו המאבטחים נמצאים בכלל בצד השני של הבניין.