PERSONA

part 4.1

Part: 4.1/ שנים של דם
•°☆•°•☆•°•☆

"קיארה, את לא תאמיני!" אני מתפרצת אל הדירה, והשקט מזכיר לי שקיארה כבר עזבה.

טוב, זה לא משנה; קיבלתי את התפקיד, סוף כל סוף. אחרי שנים של דם, יזע ודמעות.
זה שלי.
סוף כל סוף זה שלי.

מה עכשיו?
זאת הבעיה בתקרות זכוכית, אתה לא באמת יודע מה לעשות אחרי שהן מתנפצות.
רציתי את התפקיד הזה כלכך הרבה זמן, מה אני אעשה בו עכשיו? מה זה אומר על תוכנית העזיבה שלי בחזרה לאיטליה?

הפלאפון שלי מצלצל, קיארה על הצג.

"אני מדמיינת או שראיתי עכשיו כתבה שמחליפים את מנכ"ל יוניק?" אני לא מספיקה להשחיל מילה לפני שהיא תוקפת בשאלות.
"הרגת את קאי? את צריכה שאעזור לך להחביא את הגופה? מי המנכל החדש? גם אותו תהרגי?'
"לא הרגתי את קאי." החנקתי צחקוק קטן.
"איימת עליו? לעזאזל סלין, לא ידעתי שיש בך את זה."
"לא איימתי עליו."
שתיקה שוררת בקו למשך רגעים ארוכים.

"הוא סוף סוף ויתר על התפקיד?" היא השתנקה, אני צרחתי בהתרגשות בתגובה.
"כן, כן, לכל השדים, האלים והרוחות! הוא סוף כל סוף שחרר מהתפקיד המזדיין הזה כי הוא החליט שלנהל שלוש חברות זה יותר מדי בשבילו."
קולות רקע נשמעו מעבר לקו, "אם עוד פעם אחת אשמע אותך אומר את המילה הזאת, גאטו יהיה הצרה האחרונה שלך." קיארה נשמעה נוזפת.
"אני כבר אחזור אלייך." היא מיהרה למלמל לפני שניתקה את השיחה.

רגע לפני שאני מספיקה להניח את הפלאפון שלי על שולחן האוכל, הוא מצלצל שוב. הפעם קאי מופיע על הצג.

"אם התקשרת כדי להגיד לי שהתחרטת, אז זה מאוחר מדי. גם חוזה בעל פה הוא חוזה מחייב." אמרתי לפני שהספיק לדבר.
"איפה את?" הוא נשמע חסר סבלנות.
"בבית." אמרתי כאילו זה מובן מאליו.
"ויטו אמרה לי שלא הגעת."
"באמת לא הגעתי. אני בבית שלי, קאי."
"אני שולח מישהו לאסוף אותך."

מהר מאוד מצאתי את עצמי בבית של קאי, מול צלחת פסטה וקערת סלט שויטו הכינה.

"אתה יודע שיש לי בית משלי, כן?" נאנחתי כשהתיישב לאכול לצידי.
"אז מה? גם הבית שלי יכול להיות הבית שלך." הוא שמט את כתפיו.
גוש המועקה צרב לי בגרון, נאנחתי קלות.

"אני יודע מה את מתכוונת להגיד," הוא לא הביט בי.
"את שוקלת לחזור לאיטליה, עכשיו שאין מי שיסכן אותך באסטרייז, ואת יודעת שאף אחד לא יכריח אותך לקיים את חוזה הנישואין. את חופשייה. אין שום דבר שמשאיר אותך כאן."
"קאי," אני נושמת עמוק, הוא מביט בי,
"זה בסדר. את ברחת, ועכשיו המרדף הזה נגמר. אני יכול להבין אותך." הוא לגם מכוס הקפה שלו.

"אני לא בטוחה מה אני רוצה." אני מתוודה, הוא מקמט את גבותיו בבלבול "את חושבת להישאר בנובס?" "טוב, בדיוק קיבלתי חתיכת קידום בעבודה." אני מגחכת. "וחוץ מזה," עייני עולות אליו, "יש משהו שמשאיר אותי כאן." מבט חטוף אל שפתיו מזכה אותי בפלאשבקים מכל הנשיקות הקודמות שלנו, שפתיו על שפתיי, על כל חלק בגוף שלי, "התפקיד?" הוא שואל כמעט בלחישה, הוא קם ממקומו ומצמצם את המרחק בנינו, לאט, בזהירות, "אתה." אני בולעת את רוקי, ידו מתחפרת בעורפי ואצבעותיו מסתבכות בשיערי.
"ישעמם לי נורא באיטליה בלעדייך." הקול שלי חלש, הוא רוכן קלות, עוצר כמה סנטימטרים משפתיי, "רק תבקשי ואבוא איתך." המילים מסתרבלות בנשימות החמות שלנו.
"אני רוצה שנשאר כאן." ההחלטה מפתיעה גם אותי. אבל ההבנה חלחלה בי, אני באמת רוצה להישאר בנובס, לקבל את התפקיד, לקבל את קאי לצידי.
הוא מנשק את שפתיי, לאט, בעדינות, "אוקיי."

•°☆•°○

יש פה איזה 500 מילים אבל היי לפחות זה משהו?🎀🤌🥰