Part: 0.8/ לוקה
•°•°☆•°•°•
"שמעת מה הולך לקרות?" קיארה זרקה את מפתחות הבית על שולחן האוכל.
"גם אם גשם של יהלומים היה נופל מהשמיים, אני נראת לך כמו מישהי שיכולה להיות מעודכנת במשהו?" גלגלתי עיניים והתיישבתי בשולחן, צופה בה מפזרת צלחות.
"איך אני יכולה לשכוח? חיכיתי לך שתסיימי." הזכירה בגאווה וחילקה את מנת הפסטה בין שתי הצלחות.
"השעה אחת עשרה בלילה!" הזכרתי ופרשתי ידיים לצדדים.
"את? חיכית לי?!" הזדעזעתי וחטפתי מידה את שתי הצלחות.
"אני טבעתי שם במספרים המזדיינים האלה בזמן שישבת לשתות קפה עם גלור." הזכרתי, נושמת עמוק.
לא שומעים אותך כשאת צועקת.
לא שומעים אותך כשאת צועקת.
"כשאני אתפוס את הממזר שהחליט שחייבים עשרה סוגי כוסות פלסטיק שונים אני נשבעת לך שהוא לא יזכור באיזה צבע השמש." קיארה נפנפה באצבע שלה באיום וחטפה את הצלחת שלה בחזרה.
"את אמרת לגלור שיש כל כך הרבה אנשים שונים בנשף ואנחנו צריכים לגוון קצת!" עייני נפערו מהזיכרון הקצר שלה.
"גאון," לחשה ועצמה עיניים "אני גאון שיווקי."
"תכף תראי מה אני אשווק לך..." רטנתי ודקרתי את הפסטה בעזרת המזלג שלי, למרות שלא היה לי אפילו חשק לאכול.
"אני הולכת." קמתי על רגליי, חטפתי את המפתחות מהשולחן ופניתי לדלת.
"לזרוק את הזבל?" תהתה עקב השעה המאוחרת, ולפני שהספיקה לקבל תשובה, טרקתי את דלת הבית.
המכון לא היה רחוק, הליכה של עשר דקות הספיקה.
שלושה שירים שהתנגנו באוזניות, לפעמים ארבעה, וקצב אחיד הספיקו כדי שעשר דקות יחלפו כרגע אחד.
נובס הייתה שוקקת חיים, תמיד;
לא היה רחוב אחד שבו לא נראו חבורות אנשים מצטופפים יחד וצוחקים מבדיחה שאני בספק שתצחיק אותם אילו לא היו שיכורים.
מה כל כך מצחיק בצבע הירוק? רטנתי במחשבותיי והידקתי את הגקט אל גופי.
"מזמן לא ראיתי אותך, חשבתי שמיצית את הרעיון." מאבטח מכון הכושר, סארג', קיבל את פניי עם חיוך רחב שחשף קמטים קלים סביב עיניו הכחולות.
"מיציתי, אבל עכשיו חזרתי עם רעיון חדש." קרצתי כשפתח את דלת הכניסה עשויה זכוכית.
הלובי היה שומם, בניגוד לשאר העיר, אילולא נברשות הניאון הבהירות שדולקות- היה אפשר לחשוב שהמקום סגור לקבלת קהל.
זה היה חדר הכושר היחיד בעיר שהסכים לקבל תשלום במזומן, ולתאם שעות ביקור ריקות.
לא רציתי שישאר תיעוד,
לא רציתי שמישהו ידע- לא עכשיו ולא בעתיד, שאי פעם הייתי כאן.
לא בחדר הכושר הזה, לא בדירת השותפים עם קיארה, ואפילו לא ביוניק.
את תמיד צריכה להיות מוכנה לקום וללכת. קולה החלש של אמא שלי צרב לי בזיכרון, ודגדג לי במורד עמוד השידרה.
YOU ARE READING
PERSONA
Roman d'amourמדי שנה מתכנסים אנשי העיר בנשף מסכות יוקרתי עם כלל אחד- אסור לשקר. אבל לכלל הזה הרבה סעיפים כגון; לא משנה מי אתה מחוץ לנשף הזה, מי אתה אמור להיות או מה אתה אמור להיות; כאן אתה מי שאתה באמת. ולשקרנים הכפייתים בנינו? על כל אורח לענוד שרשרת זוהרת ב...
