לשם שינוי, החלטתי להישאר הפעם בבית מלון.
קיארה עלולה לחנוק אותי בשנתי אחרי התרגיל הקטן שעשיתי לה, ולקאי ולוקה היו מספיק צרות משלהם.
אני צריכה לתקן את מה שקרה עם קיארה, וכמה שיותר מהר.
יומיים בבית מלון לא סייעו בדבר מלבד לתת לי לשקוע במחשבות שלי עמוק יותר.
קאי היה בן החסות לו הייתי אמורה להנשא, והוא לא טרח לשתף אותי במידע הקטן הזה.
בגדתי בקיארה והיא נעלמה מהראדר, מה שאומר שהיא עלולה להופיע בכל רגע.
חלום האסטרייז שחי התנפץ לרסיסים ברגע שלוקה השתלט על אמרא, החברה האחרונה בפאזל.
מה אני בכלל עושה כאן? אני צריכה לארוז מזוודה ולחזור לאיטליה בידיים מורמות.
דפיקות נשמעו בחדר המלון, התקרבתי אל דלת הכניסה, מותשת.
"אם זאת את -" פתחתי את הדלת בתנופה, זו לא הייתה קיארה. זה היה קאי.
"מה בהיותי בבית מלון נותן לך את התחושה שאני רוצה חברה? חוץ מזה, אני ביום חופש, אסור לך לפנות אליי." הפנתי לו את גבי ונכנסתי אל תוך החדר, הוא נכנס מיד אחריי וטרק את הדלת.
"אם אני הצלחתי למצוא אותך, תהיי בטוחה שגם קליפסו. לא התכוונתי לקחת את הסיכון."
"קיארה, קוראים לה קיארה." רטנתי במלמול, הוא נאנח.
"ולקח לך די הרבה זמן למצוא אותי." אמרתי בתחושת גאווה לעובדה שהצלחתי להסתתר באחד המלונות בנובס.
"מצאתי אותך אחרי שעה," הוא צחק, "כל הקומה הזאת מלאה במאבטחים. מפתיע שלא שמת לב."
שמתי לב. חייכתי לעצמי בשקט, רק רציתי שיודה בזה.
"אני צריך לספר לך משהו." קפאתו במקומי בדרך אל המיטה, לא הייתי בטוחה למה לצפות.
וידוי על רצח? וידוי על רגש? סוד שלא סיפר לאף אחד? סוד שהייתי אמורה לנחש כבר מזמן?
השתיקה התארכה, עד שלבסוף דיבר.
"אני וקיארה היינו יחד ביחידה. עד בערך גיל 18, סביאר ובלפורד, אבא שלי, הפרידו כוחות ואני הצטרפתי לסביאר ולוקה."
"אז ידעת מי היא." הסתובבתי להביט בו.
"לא. אף אחד לא ידע מיזו קליפסו המתנקשת.
מבחינת העולם כולו אז קיארה הסוכנת עזבה את הסוכנות ומעולם לא חזרה. רק לאחרונה גיליתי שקיארה זו בעצם קליפסו המתנקשת." הוא התקרב, ואני לא הייתי בטוחה איך להגיד לקרבה הזאת.
"למה אתה מספר לי את זה?" נאנחתי, מותשת, עייפה, לא היה לי מקום להכיל עוד סוד אחד, הייתי תיבת סודות שכל דפנותיה שבורות.
"כי אני לא רוצה להסתיר ממך דברים." זה היה הוידוי שהפתיע אותי יותר מהכל. הרמתי את עייני אליו, לא מסתירה את ההפתעה בעייני,
"תחזרי הביתה." הוא ביקש לבסוף.
"לא." סירבתי במעט כעס לבקשה "אני בגדתי בקיארה, אני לא יכולה לחזור הביתה. היא תהרוג אותי, יותר מזה, היא לעולם לא תסלח לי."
התכוונתי להפנות לו את גבי ולהתהלך בחדר, אבל הוא אחז במרפקי ועצר בי.
"תחזרי אליי, לבית שלי, לחדר שלי, מבחינתי תהפכי את החדר כולו עד שתאהבי אותו."
"אתה הרגע סיפרת לי שאתה וקיארה הכרתם עוד מילדות, אחרי שבמשך חודשים העמדת פנים שאתה בכלל לא מכיר אותה." לחשתי מעט פגועה, "העמדת פנים שאתה לא מכיר אותי בזמן שאתה זה שהייתי אמורה להנשא לו בגלל חוזה דרקוני ומטומטם," משכתי את ידי בחזרה,
"ואתה מבקש ממני לחזור הביתה? מה זה בית בכלל? אני בחרתי מהבית שלי רק בגלל החוזה ההוא."
"אני מצטער. לא הייתי צריך לשקר לך." הוא נשמע כן, וזה הפציע אותי אפילו יותר.
"למה אחרי יומיים בלעדי אתה נשמע כל כך אבוד? גלור שרפה את המשרד?" צחקתי בעצבנות "לא אכפת לי מהמשרד."
"כן אכפת לך." נשמעתי תקיפה משהתכוונתי.
"חייב להיות לך אכפת. אני לא נלחמתי על התפקיד המזדיין הזה רק כדי שאתה תיקח אותו ולא יהיה לך אכפת." הצבעתי עליו בזעם ואזהרה,
YOU ARE READING
PERSONA
Romanceמדי שנה מתכנסים אנשי העיר בנשף מסכות יוקרתי עם כלל אחד- אסור לשקר. אבל לכלל הזה הרבה סעיפים כגון; לא משנה מי אתה מחוץ לנשף הזה, מי אתה אמור להיות או מה אתה אמור להיות; כאן אתה מי שאתה באמת. ולשקרנים הכפייתים בנינו? על כל אורח לענוד שרשרת זוהרת ב...
