PERSONA

part 1.1

"תברחי." קיארה שמטה כתפיים בזמן שלגמה מכוס הקפה שלה.
"שאזכיר לך מי משלמת את שכר הדירה שלכן?" איזי מלמלה במקומה.
"שאזכיר לך איפה משאבי אנוש כדי שתוכלי להתפטר?" הציעה קיארה, כמעט בנימוס.
"שאזכיר לכן במשרד של מי את יושבת?" הזהרתי והמשכתי לנדוד בין הקלסרים הפתוחים על השולחן.

"אני רק מנסה לעזור, הרי את לא יכולה פשוט לא לבוא לנשף!" קיארה התגוננה והטיחה את כוס הקפה על שולחן העבודה שלה, איזי הרימה את ראשה כאילו לרגע חששה שתתנפץ.
"את רוצה לע-"
"יש ישיבה, אתן צריכות לבוא." גלור התפרצה אל המשרד.
"השעה חמש אחר הצהריים ביום שישי, מה לעזאזל נותן לך את החוצפה להיכנס למשרד שלי ולדרוש ממני להיכנס לישיבה בשעה כזאת?" גערתי בה בחוסר סבלנות, מזכירה לה מי יכולה לפטר את מי.
"אני מנהלת את הישיבה." חיוך עלה אל שפתייה.
"אני תכף אנהל לך מכתב פיטורים אם את לא תסבירי לי מה נותן לך את התעוזה לנהל משהו חוץ מלוח הזמנים של המנהלים שלך?" סגרתי את הקלסר באגרסיביות, קיארה נרתעה וכוס הקפה שכבר הספיקה לאחוז שוב, נשמטה מידיה, למזלה היא כבר הייתה ריקה.
גם הפעם לא התנפצה, אלא הסתובבה סביב עצמה על הריצפה במעגל.
"מר קאלו החליט שצברתי מספיק נסיון ואני יכולה להתקדם ולנהל ישיבת צוות, אז החלטתי שהגיע הזמן לאחת כזאת." הצהירה גאה על המעמד החדש, למרות שהיה עדיין נמוך משלי.

את בטח צוחקת עליי.

לראשון כיוונתי אקדח ללב,
לשני התחנפתי בתקווה לקבל את התפקיד הארור,
ועכשיו מה? פשוט לשכב את דרכי מעלה?

אני כבר מעדיפה לכוון לו אקדח ללב.

לא התאפקתי ועייני נדדו אל שידת המגירות לצד השולחן, במבט חטוף על המגירה העליונה הנעולה, ששם הסתתר לו האקדח הקר בקופסאת מתכת מחלידה.

עוד גופה אחת וכל אסטרייז יהיו אחרייך, הוא לא שווה את זה, הוא לא שווה את הסיכון. הזכרתי לעצמי ועצמתי עיינים, נושמת עמוק ומנסה להירגע.

איזי וקיארה בהו בי, יחד עם גלור שעוד המתינה לתגובה מצידי.

מאז קאי החל לעבוד ביוניק, שמתי לב שכבר לא לבשה את חולצת הפסים שאהבה, או את חצאית העיפרון שנהגה לומר שהיא מרגישה עורכת דין כשלבשה אותה.

את חצאית העיפרון וחולצת הפסים החליפה בשימלת מיני שחורה, ואת השיער האסוף החליטה לפזר, למרות שסבלה מגלי חום לפחות פעמיים ביום.

אני זוכרת שפעם סיפרה לי שכשהיא מרגישה מדהים עם עצמה, היא אוהבת להראות מדהים, כדי שכולם יראו את זה, וכשכולם יראו את זה- זה יזכיר לה כמה מרגש זה לחיות.
לעומת זאת, כשההתרגשות מהחיים נבלעה לה בשיגרה, לא הרגישה צורך לבלוט בשימלת מיני, או אפילו למרוח את האודם שעכשיו החזיקה בידייה.