PERSONA

part 3.3

Part: 3.3/ איפה שהוא באמצע הדרך
*רצוי לקרוא שוב את הפרקים האחרונים כדי להבין את הרצף*
•°•°•°☆•°•°•
נקודת מבט קיארה 

כשאני אסיים את המשימה של הליוס, אני אקח את התיק שלי, חפיסת סגריות, אולי את בן, ואעבור לצד השני של כדור הארץ.
מקום בלי הסכם הסגרה, מקום בלי שמות, אולי מקום עם הרבה חתולים.
כשאסיים עם הליוס, בלפורד לעולם לא יזלזל בי יותר. אף אחד הם.
כשאסיים עם - "את עוד רגע שוברת את הכוס." סלנה נופפה בידייה לעברי, מעירה אותי מהמחשבות בהן שקעתי. "אה, כן." מלמלתי ושחררתי את האחיזה הנעולה הכוס הזכוכית, שמזמן הייתה ריקה משתייה.

"אני חושבת על קאי." "את מדמיינת את קאי בתור הכוס הזאת?" היא צחקקה, אני לא.
מה יזיק עוד שקר אחד לערימת שקרים כל כך גדולה? בלפורד יתלה אותי כשיגלה שהיא יודעת על המשימה, על היחידה, עליי, אלים אדירים - הוא יאבד את זה כשיגלה שהיא עדיין בחיים.

"סלין - " "אל תדאגי, אני אשמור עלייך בשבוע הזה. אין מצב שהסוד שלך יתגלה." היא חייכה לעברי, חיוך כל כך עדין כאילו קיוותה שכך השקר לא יחשף.

שקרים, שקרים, שקרים, שהאלים שלהם ישמרו עליהם מרוב שקרים. 

"אני לא צריכה שתשמרי עליי." נכנסתי אל המשרד, סלין אחריי.
"אבל אני צריכה שאת תשמרי עליי." היא הודתה, "מהמנהלים שלך, מהיחידה, ממך." היא בלעה רוק, היססה האם היה כדאי להוסיף את המילה האחרונה.
"בלפורד יהרוג אותך." בלעתי רוק, נשימתי עצרה בהמתנה לתשובה, והחלטתי להמשיך כשהיא לא השיבה "המפקד שלי, הוא לא יחכה לראיות, או להשלמת המשימה.
כשיגלה מה את יודעת, ויותר חמור מכך - כשיגלה שאני לא הרגתי אותך ברגע שגילית - הוא יהרוג אותך, ואולי גם אותי, אני כבר לא יודעת." נאנחתי לבסוף, מעט אבודה.
"אז הוא לא יגלה. אם את לא תספרי לו, הוא לא יגלה." היא הרצינה מעט את פנייה, שמתי לב שזה מה שהיא עושה כשהיא מפוחדת.
"את לא סומכת עליי." לחשתי מעט מאוכזבת. היא השתתקה. "את בגדת בי - " "מעולם לא היינו משהו שאפשר לבגוד בו." התפרצתי אל דברייה. "אני לא חברה שלך, סלין, אני לא יכולה להיות." היא השתתקה, חישבה מחדש את הצעד הבא שלה, בדיוק מה שאני ניסיתי לעשות בימים האחרונים. 

לא יעבור זמן עד שבלפורד, איכשהו, יגלה על מה שסלנה יודעת, ועוד פחות זמן יעבור עד שיגיע לכאן בכוחות עצמו כדי לגרור אותי מכאן מהשיער בחזרה אל היחידה, ואני אצטרך להחליט את מי מהם ארצה להציל: את המשימה שלי, או את סלנה. 

סלנה

מהרגע שהגעתי לנובס, ידעתי שלא ארצה חברים. שלא ארצה קשרים, שלא ארצה שמשהו יקשור אותי למקום הזה, כדי שתמיד אהיה מוכנה לעזוב.
בהתחלה, אפילו ראיתי בקיארה צעד הכרחי בדרך אל המטרה. אבל זה היה אז, לפני שסיכנו את עצמנו אחת בשביל השנייה, ואיפה שהוא, באמצע הדרך, העזתי לקרוא לעצמנו חברות.