PERSONA

Part 3.2

Part: 3.2/ גם זה לא ערוך סליחה
•°•°☆•°•☆•°•

"זאת העסקה, זה כל מה שיש לי להציע לך." הושטתי את ידי ללחיצת יד, קיארה התאפקה לא לפרוץ בצחוק. 
"לעולם אל תגידי למישהו שזה כל מה שיש לך להציע, זה נשמע כמו אתגר לסחוט ממך עוד ועוד עד שתגלי כמה עוד יש לך לתת, וכמה עוד לאבד." 
"אל תבחני את הסבלנות שלי, קליפסו." חיוכה כמעט נמחה לחלוטין מפנייה, ומבט קפוא ואטום עלה במקומו. "אני לא יודעת מה קרה בין המפגש שלך ושל קאי לפני שנים בברצלונה לרגע בו הפכת לקליפסו, אבל אין ספק שאת לא בדיוק הדמות האהובה על אזרחי נובס. בטח לא על אזרחי נובס שאוחזים בנשק." שמטתי את ידי שחצצה בנינו, אין פה שום הסכם גנטלמני, אין פה חוזה, יש פה סחיטה, וכל שביב של נואשות בי מתחנן במוחי שקיארה תהיה מוכנה להיענות לסחיטה הזאת. 

"סלין - " "את תמחקי את התיק נגדי, את תשרפי כל זכר לראיה וכל זכר לשם שלי. תשקרי לממונים עלייך, תרמי אותם כפי שרימית אותי, לא אכפת לי. תגרמי לתיק הזה להיעלם, תגרמי ליחידה הזאת לרדת לי מהגב ובתמורה הסוד שלך ישמר אצלי. קאי לעולם לא ידע שאת קליפסו, נובס לעולם לא תדע." ניסיתי להישמע מאיימת ולהראות לה איך הכריזמה נוטפת ממני, מחפה על הפחד שבאמת חשתי. 

היא תסרב, כמובן שהיא תסרב. היא תצא מהבית ותצעק ברחובות שהרגתי את המנכל של חברת יוניק בתקווה שהתפקיד יהיה שלי, אבל אז סבסטיאן הגיע. היא תצביע עליי אל מול פניו של סביאר ותלחש בקול הכי מאיים שלה "זאת היא, היא חמקה מבין האצבעות שלך והותירה אותך בבושת פנים באיטליה." 

"אני יודעת שאת בונה תיקים." אני מוסיפה לפני שהיא עונה "קליפסו לא הורגת כאוות נפשה. את צריכה לפחות שלושה תיקי רצח, ראיות, וזכות הבחירה היא שלך. משפט הוגן בבית המשפט או המשפט של קליפסו, כאן ועכשיו.
אני אולי הרגתי את טארו פאלס אבל להגנתי יש לי עוד שני תיקי רצח לפחות לפני שאצטרך לפחד ממך. 
אבל לקאי או לוקה אין את המניעים שלי, הם לא צריכים אותך, הם לא יחשבו פעמיים לפני שיפתרו מהבעיה הזו שנקראת קליפסו.
וכשזה יקרה, העיר כולה תמחא כפיים ותמשיך הלאה." אני משתתקת, משהו בעינייה נשבר, כעס נוצץ בהן. 
"כשאת תגיעי לשני התיקים הנוספים האלה, ואני נשבעת לך, את תגיעי, אני אהיה שם. אני לא אחכה לראיות מוצקות, אני לא אתלבט בין המשפט ההוגן של נובס לבין המשפט של קליפסו, אני אפילו לא אבזבז עלייך טלפון חד פעמי." נימתה חדה כסכין משוייפת "לא." אני מסרבת באומץ מעומעם "אני אשמור על הסוד שלך ואת תשמרי על חיי. זה הוגן בהתחשב בעובדה שהסוד שלך זהה במשקלו לחיים שלך." אני מתקרבת צעד אחד קדימה, היא נטועה במקומה, חושבת לרגע. 

"אנחנו נמשיך להעמיד פנים שאנחנו חברות - " "מתי לעזאזל היינו חברות? את גרמת לי להחתים אותך על חוזה עבודה כדי שתוכלי להכנס אל יוניק." "תסלחי לי? את לא זו שביקשה לעבור מניהול משאבי אנוש למחלקה הפיננסית ולרדת בדרגה רק כדי להתקרב אליי? כשאני חושבת על זה עכשיו, הייתי צריכה לחשוד בך כבר אז. אין מצב שמישהו יוותר על מכונת הקפה של משאבי אנוש רק בשביל המלבין קפה של המחלקה הפיננסית." הטחתי בה את הדברים כמו חקירה משטרתית, למרות שתוכן הדברים היה מגוחך. הכל כאן מגוחך.