PERSONA

Part 3.7

Part: 3.7/ לחזור הביתה
•°☆•°

הדרך למועדון האי לא הייתה ארוכה, ולמרות שלצידי ישבה המתנקשת המסוכנת ביותר באירופה תחת מסכת חיוכים וצחקוקים, הרגשתי כאילו העולם מחוץ למונית בה ישבנו היה מסוכן הרבה יותר. 
"מה תעשי אחרי זה? כשכל זה יגמר?" שאלתי את קיארה "אחזור ליחידה, לריינו." היא כחכחה בגרונה ויישרה אלי את מבטה "הגענו." נהג המונית הכריז, קיארה מיהרה לשלם לו ולצאת מהרכב. 

"מה את תעשי כשזה יגמר? חוץ מאת קאי?" היא שאלה בחיוך שובב בזמנן שנכנסנו אל המועדון, השומר בכניסה אפילו לא פנה אלינו.
ולמה שיפנה? היא בעלת המקום. 

קיוויתי שהיא תשכח מהשאלה, כי ברגע זה גם לי אין את התשובה. 
מה באמת אעשה כשכל זה יגמר?

אני חושבת שאיפה שהוא, בין הרבה צייסרים ויותר מדי עבודה ביוניק, שכחתי מה אני עושה כאן.
מה הביא אותי בריצה ללא אוויר אל נובס, מה הבריח אותי מאיטליה היקרה שלי. 
משהו בצלילים העמומים של נובס, המראה היפייפה של המסכות שהם כל כך אוהבים להוקיר ולהנציח, משהו בשקט כשהכל סביב סערה. 
אין פלא שכולם בורחים אל נובס, היא מדהימה. היא מחבקת את ההיסטריה והופכת אותה לבדיחה. 
הלוואי והייתי יכולה לחבק את נובס כפי שהיא מחבקת את תושבייה, הלוואי והייתי נותנת לה לחבק אותי כפי שהיא כל כך רוצה. 

"אני רוצה להשיג את התיבה." אמרתי לקיארה בשקט, מעכלת מה אני באמת רוצה, מה השלב הבא בתוכנית חסרת השלבים והמתפוררת שלי. "באמת? חשבתי שאת רוצה להמשיך לעבוד במחלקת החשבונות של יוניק." היא אמרה בציניות מוחלטת.
"אני רצינית, קיארה, אני רוצה שנשיג את התיבה הזאת ונסיים את המשחק האכזרי הזה." 
"ואיך בדיוק את מתכוונת לעשות את זה?" היא נטשה את כוס השתייה שלה על הבר והפנתה לי את כל תשומת הלב שלה.

"אנחנו יכולות לפרוץ לבית של סביאר ולגנוב את התיבה." עייניה של קיארה זרחו למשמע הרעיון שלי, והחיוך שלה לא איחר להצטרף.
"עכשיו זו סלין לטעמי."
"ואז, כשהתיבה תהיה בידינו, אנחנו נסגור עסקה עם סביאר ואבא שלי."
"מה בדיוק תדרשי? את האסטרייז? את נובס? את איטליה כולה?" קיארה הייתה כמו שד קטן ומאושר על הכתף שלי, שדורש ממני לקחת כל מה שאפשר. אני בטוחה שזה מה שקיארה, כלומר קליפסו, הייתה עושה.
היא הייתה לוקחת הכל. את נובס, איטליה, לעזאזל, אם תוכל היא גם תיקח את אירופה כולה. 

אבל, ולמזלה של אירופה, אני לא קיארה.

"לחזור הביתה." אמרתי בשקט, בתקווה ששירי המועדון יסוו את דבריי.
חיוכה של קיארה התמוגג באחת. "לעזאזל סלין, כל זה רק בשביל לחזור הביתה? ואז מה? להתחתן עם איזה בן חסות שאת אפילו לא מכירה?"
קיארה עוד לא יודעת שבן החסות הזה הוא בעצם קאי, וזו סיבה מספיק טובה לברוח בחזרה הביתה.

"אני אגנוב את התיבה, אוציא את הסודות שלי ושלך ואחזיר להם את השאר בתמורה לכך שיעזבו אותי בשקט. בלי חתונה, בלי אויבים, בלי משהו לברוח ממנו. אני אוכל לחזור הביתה לרומא, את תוכלי לחזור הביתה ליחידה שלך." הסברתי בעוד גיבשתי את התוכנית המלאה.
"אני לא מפחדת מסביאר טארו או אבא שלך.
אם ארצה, אחזור הביתה עכשיו."
"אז תחזרי." מבטינו הצטלבו, שקט שרר בעוד הבסים חונקים אותנו יחד עם עשן הסיגריות שאפף את המועדון.
"אני רוצה לסיים את התיק שלי קודם." היא בלעה רוק וניתקה את מבטה, ממהרת להדליק סיגריה נוספת.
"אז תהרגי את אבא שלי, או את סביאר, או את שניהם ביחד. לא אכפת לי.
אני רוצה לחזור הביתה." הסתובבתי בחזרה אל הבר, הרמתי את כוס הצייסר שרק חיכתה שמישהו יגע בה, קיארה עשתה כמוני וחיוכה חזר אל פניה.