PERSONA

Part 2.8B

Part: 2.8B/ 16+
•°•°•☆•°•°•

האומץ שהיה לי נעלם בשנייה שקאי פתח את הדלת, האור סינוור אותי והוא מיד נכנס פנימה וטרק אותה בחזרה.
זה היה רעיון גרוע. זה תמיד רעיון גרוע להתגרות בקאי.
"לעזאזל עם נובס המזדיינת." קיללתי בנשיפה חדה.
"בואי נשחק משחק חדש, בסדר?" הוא שאל בשקט, הנשימות שלו התפזרו על הצוואר שלי וכך הנוכחות שלו גדלה אפילו יותר.
החדרון הזה קטן מדי, חשוך מדי.
אני חושבת שהתקשתי לנשום, אולי בגלל המרחב הקטן, אולי בכלל בגלל האקונומיקה, ואולי רק ברלל שהנשימות שלי הפכו לרעד קל של נשיפה.

"אני אשאל אותך שאלה, ואת תעני לי." הקול שלו היה כל כך שקט וארסי, שאני בטוחה שהוא שמע את הדופק שלי הולם בחוזקה.
"ואם לא אענה? ואם אשקר?" התחכמתי, הוא התקרב צעד נוסף, מצמצם אפילו יותר את המרחק.
"תגידי לי מה תעדיפי - " ידו עלתה אל צווארון החולצה המכופתרת שלי "שעל כל שקר אפתח כפתור אחד של החולצה שלך, או כפתור מהחולצה שלי?"
"שלך." עניתי בלי לחשוב וסילקתי את ידו מקרבתי. אני חושבת שהוא צחק, או חייך, קשה להגיד בחושך הזה ורק על סמך ההתנשפות החדה שלו שהזכירה צחוק.
"בסדר." שפתיו רפרפו קלות על צווארי, ואז על הלחי הימינית שלי.

"נתחיל מההתחלה, לוניטה. מה השם שלך?"
"סולי." השקר נפלט משפתיי כמו שיעול יבש, כי זה מה שנובס לימדה אותי, לשקר ולשקר ואם בטעות אמרתי את האמת - אז לשקר גם עליה, על שמישהו מאיתנו יאמין שזו האמת החדשה.
ידיו התרוממו אל כפתור החולצה העליון שלו, "לונה, התכוונתי לונה." שקר נוסף נפלט ממני חסר נשימה "סלנה, לעזאזל, השם שלי הוא סלנה הליוס." התוודתי לבסוף, המומה מהמילים שיוצאות לי מהפה.
פעם שמעתי שאדם במצבי לחץ אומר את הדבר הראש שעולה לו לראש, ולרוב את כל מה שעולה לו ראש. לקח לי רגע להבין שהשקרים של נובס הם הדבר הראשון שעולה לי למחשבות, ואילו האמת מרחפת גם היא.

אני מנחשת שהכפתור נפרם, כי חיוכו של קאי הורגש מעט על פניי "כל הכבוד לוניטה." פניו ירדו מעט בחזרה אל הצוואר שלי, שפתיו עוד מרפרפות כמאין תגמול.
"ומה את עושה בנובס?" שאלה נוספת.
"עובדת ביוניק." בלעתי שוב את רוקי, שוב כמעט נחנקת ממנו, ידיו של קאי עלו הפעם אל כפתור החולצה שלי "בלי לרמות, אחרת ארמה גם." ופרם את הכפתור העליון.
"ברחתי מאיטליה."
"כל הכבוד לוניטה, סוף סוף קצת אמת." קולו היה מעודד, ונשיקה קלה הונחה על צווארי, תגמול נוסף.
"ממי ברחת באיטליה?"
"מאף אחד." עוד שקר, כמעט מגוחכת הצורה בה אני מנסה לשקר בכזאת שקיפות, כמו ילד קטן שמכחיש שאכל את העוגה שמרוחה לו סביב הפה, או קיארה כשהיא אומרת שהיום תסיים את העבודה שלה.
הפעם קאי הוא זה שאיבד כפתור נוסף.
"תנסי שוב." הוא ביקש ברכות.
"קיארה ועוגה." זרקתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש, ידיו של קאי נשלחו אל החולצה שלי.
"אלים אדירים, זה כאילו את מתחננת שאפשיט אותך." הוא צחק כשפרם כפתור נוסף.
"תשתוק כבר." רטנתי בשקט, הוא ירד מעט עם ידיו אל כפתור נוסף, משתהה לפני שפרם אותו.
"למה? את כל כך רוצה שפשוט אפשיט אותך ואנשק אותך?" שפתיו נצמדו לעור צווארי, כמעט במקרה במקום נשיקה.
"כדי שלא אפריע לך בזמן שאת מחשבת כמה שניות יקח לי לפתוח כל כפתור, וכמה זמן יעבור עד שאגיע לכפתור האחרון?" הפעם הוא הניח נשיקה ממושכת יותר על הצוואר שלי, "את תתפללי לאלים בתקווה שהמשוואה שלך שגויה ויקח לי מחצית מהזמן?" שפתיו עלו מעט אל קו הלסת "את תתהי האם גם המכנס שלך כלול בעסקה?" הוא פרם כפתור נוסף לפני הנשיקה הנוספת בקו הלסת, "אני מחכה לתשובה לוניטה." הוא הזכיר את הרעיון מאחורי שאילת שאלה - צריך לענות עליה.
"ברור שלא, חתיכת אדיוט. אני מנסה לחשוב איך לצאת מכאן." נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי להרגע.
"אז למה את אוחזת חזק כל כך בחולצה שלי?" שפתיו הגיעו אל קצה השפתיים שלי, ורק אז הבנתי שהוא צודק ואני אוחזת בקצה החולצה שלו כאילו חיי תלויים בה, ומיהרתי לעזוב אותה באותה עקשנות.
"בואי נשחק משחק אחר, בסדר?" שאל בלחישה כמעט דורשת "אני שונאת את המשחקים שלך."
"את תאהבי את המשחק הזה, אני מבטיח." חיוכו הורגש על זוית שפתיי, למרות שהפעם לא נישק אותי.
"בכל פעם שהתשובה שלך תהיה אמיתית, אני אתגמל אותך, בסדר?" ידו עלתה אל צווארי ואחזה בו בעדינות ורכות, אנחה קלה יצאה משפתיי, "אני אקח את זה ככן." הוא נשמע משועשע, כמעט מרוצה.