PERSONA

part 0.3

part: 0.3/ בדרך למועדון 
•°•°•°•☆•°•°•°•

"זה מוגזם?" הסתובבתי לעברה של קיארה, בכדי שתבחן את השמלה האדומה שלבשתי. "טוב..." היססה "מה?" נאנחתי ושילבתי ידיים, מחכה לשמוע מה גם הפעם לא בסדר.

"עזבי, את תמוני היום למנכלית החדשה, אני לא חושבת שמישהו ישים לב שהתלבשת כאילו את בדרך למועדון." שמטה כפתיים בתמימות. "על מה את מדברת? השימלה הזאת בסדר גמור." הסתובבתי בחזרה למראה ובחנתי את שימלת הסטן המיני האדומה שלגופי. "טוב, אולי קצת הגזמתי עם העקבים." עייני ירדו לבחון את נעלי העקב הנוצצות שחיפשתי במשך עשרים דקות. "קצת? השעה שבע וחצי בבוקר ואם את מתכוונת להגיע למועדון חשפניות בצד השני של העולם בשעה הקרובה ולא למשרד, אני מבקשת שתעדכני אותי כי אני ממש לא מתכוונת לבלות את היום במשרד בלעדייך." התפרצה בצחוק. "אוי, תסתמי כבר, למי אכפת?" חטפתי את הבלייזר השחור שלי ויצאתי מהחדר, היא מיד ממהרת אחריי, חוטפת גם היא את הגקט הכתום שלה מהמיטה בדרך החוצה.

"כשאהיה המנכלית החדשה, אדרוש מהעובדים להקפיד על קוד לבוש ובכל בוקר להתלבש.. איך אמרת?" החמצתי פנים וחיקיתי אותה במלמול "כאילו הם בדרך למועדון בצד השני של העולם." "כי את הולכת לגרום למקום הזה להיות כל כך כיף עד שנרגיש במועדון?" המשיכה עם צחוקה שלא הצליחה להרגיע, עם כמה שניסתה. "כי הם כולם הולכים לרקוד לפי החליל שלי."

משרדי יוניק היו הומי אדם יותר מהרגיל, כנראה שאיזי לא הצליחה לשמור את הסוד שלנו לעצמה.
"את חושבת שקרה משהו?" קיארה פצתה את פיה ראשונה ועינייה התרוצצו בין כל האנשים הממהרים מצד אחד לצידו השני של לובי הבניין. 
שיחות הטלפון בקבלה לא הפסיקו לצלצל מרגע לרגע; שיחה התנתקה ומיד אחריה התקבלה חדשה, "משרדי יוניק הגעתם לקבלה, איך אפשר לעזור?" מיהר המזכיר לענות, בעוד שעמיתיו לעבודה ממהרים להרים את קווי הטלפון הנוספים.

"בואי נלך." קיארה לא חיכה אפילו לדעתי בנושא, היא אפילו לא חיכה שאתקדם יחד איתה אל המעלית, היא רק מיהרה להגיע למשרד שלנו ולהתרחק מהרעש.
היא תמיד שנאה אותו, רעש עיקבי, חריג, או אפילו צורם.
היא לא הייתה מסוגלת להקשיב לו ליותר מרגע.

בתנועה חסרת סבלנות, לחצה מספר פעמים על לחצן המעלית, לפחות שלוש פעמים ברצף,
"תרגעי, זה שתלחצי עליה מיליון פעם לא יגרום לה להגיע מהר יותר." צחקתי,
"למי אכפת? רואה, היא כבר בקומה שלוש." חייכה בהתחכמות.
"כי זה התפקיד שלה, לרדת בקומות עד שהיא מג-"
"אמרו לך פעם שאת מדברת יותר מדי?" קטעה אותי בנזיפה ונכנסה אל המעלית שסוף כל סוף נפתחה.
"אוי, תסתמי." החזרתי בטון זהה וכמעט מתפרץ בצחוק, ונכנסתי מיד אחריה.

"אני נותנת לך שתי דקות." העירה בזמן שפתחתי את המשרד בעזרת המפתח הכסוף, צרור המפתחות שלי הרעיש מעט בזמן שנלחמתי במנעול העקשן.
"שלוש דקות למה בדיוק?" ניסיתי לסובב את המפתח לצד השני.
"לרגע שתזכרי שזה בכלל לא המפתח הנכון." שילבה ידייה כממתינה בסבלנות.
בחנתי את המפתח, היא צדקה, זה באמת לא המפתח הנכון.
"לא יכלת להגיד לי את זה לפני שתי דקות?" נאנחתי.
"למה? המשרד כבר פתוח." התפרצה בצחוק ופתחה את המשרד.
"א-אני שונאת אותך. כל בוקר מחדש." גנחתי בתסכול ונכנסנו אל המשרד המשותף שלנו.
ושל איזי, כמובן.