PERSONA

part 4.0

Part: 4.0/ שקיעות
•°•☆•°•

חשבתי שזה ירגיש אחרת. להיפרד מקיארה, לדעת שקאי השיג את כל שלושת החברות הגדולות בנובס, או לפחות, לדעת שהמרדף נגמר. 

"זאת התיבה." אמרתי את המובן מאילו. "לא אלך הירח, זאת קופסת נעליים." לוקה גלגל את עיניו. 
"תסתום, היית יכול לסיים עם כל הדבר הזה כבר לפני חודשים." נזפתי בו. "תיזהרי, אני גם יכול לגרור אותך לצרה חדשה." 
הוא לא טעה, וזה היה הדבר היחיד שאילץ אותי להדק שפתיים ולהמשיך לנעוץ את עייניי בתיבת העץ הממורקת והנעולה, שבתוכה נמצאים הסודות של נובס כולה. 

"מפתה, אה?" קאי אמר. ידעתי למה הוא התכוון, הפיתוי בלפתוח את התיבה ולקרוא את הסודות כולם, הפיתוי בלאיים על האנשים החשובים ביותר ולסחוט מהם הכל עד הטיפה האחרונה. 
"תשרוף את זה." דרשתי לבסוף, כשהפנטזיות כולן נגמרו אצלי בראש בדם ועוד דם, נהר שרק ממשיך וגועש וקוצף והכל בגלל תיבה מזדיינת אחת. 
"אני לא רוצה לראות את הדבר הזה יותר בחיים שלי." הפנתי להם את גבי וישבתי בכיסא המשרד של קאי. 

אולי זה היה רעיון גרוע להתרחק מהתיבה, אולי הייתי צריכה קודם למצוא את הסוד שלי ושל קיארה ורק אז להניח לגורל התיבה בידם של קאי ולוקה. "כבר שרפתי את הסודות שלך ושל קיארה." קאי אמר. "אתה-" הזדקפתי במקומי "לא. כמובן שלא." הוא מיהר להגיד. "לעזאזל איתך קאי, אני הייתי קורא אותם בלי להסס בכלל." לוקה גיחך. אני לא אתפלא אם במקום לשרוף את התיבה, לוקה יקרא את כולה. 
"אל תדאגי, אני אדאג לשרוף את כולה." קאי אמר כאילו הצליח לשמוע את המחשבות שלי. 

אני צריכה לסמוך עליו. אני חייבת לסמוך עליו. אם הוא היה רוצה להשתמש בסוד שלי נגדי, הוא כבר היה עושה זאת מזמן. 
אולי הרגתי את המנכל שהיה כאן לפני סבסטיאן, אבל גם אם קאי היה יודע על כך, הוא לא נראה כמו מישהו שחושש ממנהלת מחלקה פיננסית. 

חלפו כמה שעות נוספות עד שקאי חזר אל המשרד שאותו לא עזבתי אפילו לרגע.
עם כל הכבוד לנובס, מישהו צריך לטפל בכספים המתגלגלים בה. אבל את קאי זה לא עניין, הוא חזר למשרד ושכנע אותי להצטרף אליו להליכה קצרה ביוניק.

"אני אקבל את משרת הניהול שלי בחזרה?" שאלתי לפני שנכנסתי אל המעלית, קאי נאנח. "זאת סחיטה?" "זאת עסקה. אתה נהנה מחברתי, ואני מקבלת את המשרת ניהול המחלקה הפיננסית בחזרה."
קאי חשב לרגע וחייך לעצמו, "בסדר." אמר לבסוף "עכשיו, את מוכנה להיכנס אל המעלית?" פרש את ידו אל עבר המעלית בזמן שנכנסתי.

אני אוהבת את השקיעות, את הדרך בה קרני האור האחרונות נחות על פניי בחמימות מלטפת.
בכל פעם שעבר עליי יום קשה, הזכרתי לעצמי שהוא עומד להיגמר, ובעוד כמה שעות אמצא את עצמי במיטה שלי, הרחק מכל הרעש הזה.
הפעם הרשתי לעצמי להנות מהשמש, מקרנייה המלטפות והרוח הקרירה שנושבת על עורי.
"הנוף פה יפייפה." לחשתי חסרת נשימה למראה הקסום של נובס, הנשטף בגוונים של כתום ואדום עקב השקיעה.
"כן." קאי עמד לצידי וחייך לעברי. "זה כאילו הזמן עוצר מלכת במקום הזה." עייני התרוצצו סביב גג הבניין הרחב של יוניק, שהיה ריק מאנשים מלבדיינו. "אם את רוצה, נוכל להשאר כאן לנצח." קולו היה שקט, שליו לעומת המבט הכמעט נבוך שלי. "תפסיק קאי, יש עולם בחוץ ואנחנו צריכים לזכור לחזור אליו." ביטלתי את דבריו וחזרתי להביט בנוף הנשקף מהגג.
"לונה, בשביל להישאר איתך כאן לנצח, אני מוכן לשכוח מהעולם כולו."
פתאום הנוף של נובס לא היה יפה כמו קאי.
"אתה חושב שיוניק תסתדר בלעדייך?" הגנבתי חיוך מקניט לעברו, ובחנתי איך ידו טחובה בכיס מכנסיו וידו האחרת אוחזת בכוס הויסקי.
הוא התקרב לעמוד מולי, כל כך קרוב שקרני השמש לא הצליחו לחצוץ בנינו.
"לא באמת אכפת לי. סלנה, כל עוד את בטוחה ולצידי, העולם יכול לעלות בלהבות. אם תרצי, אני מוכן לשרוף אותו בשבילך." "חשבתי שאתה לא מתכוון לשרוף בשבילי חוזים נוספים." הזכרתי את השיחה ההיא במכון טאלימה לפני כמה חודשים. "נכון," עיניו ננעצו בעיניי, "עכשיו אני מוכן לשרוף את העולם כולו." 

חזרתי להביט בשקיעה, מנסה לחשוב איך אני מתכוונת לספר לקאי על התוכנית הבאה שלי; לחזור הביתה.
לאסטרייז כבר אין כוח נגדי, קאי הוא הכח הזה. אבא שלי בטח מסתתר באיזו דירה ישנה ומתפלל שקאי לא ירצה לנקום גם בו על החוזה שהכריחו אותו לקחת בו חלק.
אני יכולה לחזור הביתה. לאיטליה.

"קאי," אמרתי כמעט ללא קול, וספקות הזדחלו לי בעמוד השדרה. איפה הבית שלי בכלל? בדירה נטושה ברומא? בדירה קטנה בנובס? אני באמת מוכנה לעזוב את יוניק? את נובס? את קאי?

"אנחנו נגיע לאסטרייז כבר מחר בבוקר. אם תרצי, תוכלי לצטרף אליי ואל לוקה ולבדוק אם אבא שלך שם." אמר כשהבין שאני משתהה.

תמיד נלחמתי כדי להיות זאת בעלת הכח, ולא הקישוט שנלווה אליו. רציתי להיות הגבר בחליפה שיושב בשולחן ומקבל את המידע כולו, בלי צנזור, בלי סודות או שקרים. רציתי את הכח כולו, ולא רק שמלה נוצצת ויד עוטפת. 

"אני לא רוצה." בלעתי את רוקי כשהבנתי שהכח שכל כך רציתי שייך עכשיו לקאי. אבל אין לי מה לעשות כנגד זה, אני לא אלחם בו, אני לא רוצה. קאי ניצח, והגיע הזמן שאקבל את זה. 
"אני תמיד יורדת על גלור שהמוניטין שלה עלול להיהרס אם תתקרב מדי לגבר הלא נכון, אני לא מתכוונת לעשות את הטעות הזאת בעצמי. אני לא עבדתי קשה כל כך רק כדי שיגידו שקיבלתי את תפקיד מנהלת המחלקה רק כי אני שוכבת עם המנכל." אמרתי. קאי נשען על המעקה של מרפסת הגג והסיט מעט את מבטו המחוייך כדי להביט בי, "את שוכבת עם המנכל? באמת?" הוא לגם מכוס הויסקי שלו. "עדיין לא, אבל כשאני אעשה את זה אני לא רוצה שיזקפו את העניין לקריירה שלי." אמרתי בלי לחשוב יותר מדי, והצחוק של קאי העיד כי זה לא לא נאמר רק בראש שלי. "רגע, לא התכוונתי ל-" "לונה," קאי צמצם את המרחק בנינו וידו חפנה את עורפי ואצבעותיו התחפרו בשיערי, "לא התכוונתי שתבואי בתור בת הזוג שלי, התכוונתי שתבואי בתור מנכלית בעצמך." "אני לא יודעת אם נכנסת לחשבון הבנק שלך לאחרונה, אבל אתה מנהל את שלושת החברות הגדולות ביוניק, ובמקרה רק למנכלים של שלושתם בדיוק יש מקום בהנהלת האסטרייז. אלה אם כן הסטנדרטים שלהם ממש ירדו וגם אני בתור מנהלת מחלקת החשבונות יכולה להצטרף." פרצתי בצחוק מתגלגל. 

"מנכלית יוניק." הוא שחרר את ידו משיערי ולגם את הלגימה האחרונה מהויסקי שלו, הצחוק שלי גווע. 
"אני לא מתכוון לנהל בעצמי את שלושת החברות." הוא שמט את כתפיו בשיעמום. "אם אתה עושה את זה כי -" הוא רכן את פניו אליי כל כך קרוב עד שהשתתקתי, שפתיו מרפרפות על שפתיי וריח וויסקי אפף אותו "לא, אני לא עושה את זה כי את מתה לשכב איתי - " "זה ממש-" הוא קטע אותי על ידי נשיכה קלה בשפה התחתונה שלי, "בסדר, אני לא עושה את זה כדי לשכנע אותך לשכב איתי," חיוך קטן נמתח על שפתיו, "אני עושה את זה כי סבסטיאן חיכה שתהיי מוכנה, ואני מאמין שעכשיו את כן. הסבלנות משתלמת לונה."

•°•☆•°•
חצי פרק כי רציתי להעלות משהו וזה מה שהצלחתי מקווה שתהנו😃❤
אוהבת עד החייזרים, G.