Part: 2.3/ אוכמניות
•°•°•°•°•°•♡°•°•°•°•°•°•
"את יכולה לישון בחדר האורחים בקומה השנייה, תשתדלי לא לעשות רעש." הוא השליך את מפתחות הבית לאי השיש במרכז המטבח ופנה ללכת אל גרם המדרגות עשוי זכוכית בקצה הימינית של הקומה.
זה הבית של קאי, לעזאזל, מעולם לא חשבתי שאגיע לכאן, שלא נדבר על שיכורה.
הוא היה יפייפה, כל כך יפה שכמעט ועמדתי לשאול מי היה מעצב הפנים שלו והאם הוא מוכן לעבוד אצלי בהתנדבות.
אריחי הרצפה היו עשויים מאט אפרפר, והשתלבו באריחים המבריקים בדמוי שייש שקישטו את ארונות המטבח הפתוח והרחב, שהיה כל כך נקי שאני תוהה אם מישהו בכלל גר כאן.
כל הבית הזה רק בשביל קאי?
דלת נטרקה במרחק, בקומה השניה בקצה השמאלי של המסדרון, זה בוודאי החדר של קאי.
אני מסתובבת עם קיארה יותר מדי, אין ספק, אחרת אין לי הסבר הגיוני למה שקורה כאן.
קיארה תמיד אהבה ללכת עד הסוף, להיות קיצונית.
אם לטפס על הר, אז להגיע לקצה.
אם להגיע לנשף בו כולם עלולים להיות האויבים שלך, אז גם לרקוד איתם.
אם להגיע לחברה המתחרה, אז גם לגנוב ממנה ולבלות עם העובדות.
זה מדבק, זה בטוח מדבק הדבר הזה, כי אם להגיע לבית של קאי - ללכת אליו לחדר אמורה להיות המחשבה האחרונה שלי, למעשה, היא בכלל לא אמורה להיות מחשבה.
אני אמורה לנצל את המצב, לחטט לו בכל מגירה אפשרית ולחפש כל קצה חוט שיעזור לי להתקרב לאסטרייז, לתוכנית המקורית שלי לפני שקאי הגיע והרס את הכל.
אבל הרגליים שלי ממשיכות להתקדם, לטפס במדרגות, מתעלמות לחלוטין מסערת המחשבות שמתחוללת לי בראש.
אני אמורה לדפוק על הדלת הלבנה שמולי, לבקש להיכנס אל החדר, אבל מה בשעות האחרונות היה בדיוק מנומס? כשהתחננתי למגע שלו במקום פשוט להטריד אותו? אני בטוחה שכבר היינו שם.
קיארה תמיד מצליחה לצאת מהצרות אליה היא נכנסת, למה שגם אני לא אצליח?
אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה, בשקט, האור המעומעם שבקע ממנורת הלילה בצד החדר נתנה לו תחושה שלווה, בסתירה מוחלטת לקאי ששכב על המיטה וגבו חשוף לעייני כל.
זה מגוחך, זה צעד מאוד מטומטם סלנה, קיארה תמיד יוצאת מהצרות שלה כי את זו שמוציאה אותה מהן.
מי יוציא אותך עכשיו?
אבל האלכוהול עדיין לא התרוקן ממערכת הדם שלי, והרגשתי שאני בוערת, בכל צורה אפשרית.
המשכתי להתקדם אל המיטה, ולבסוף נשכבתי על המזרון הרך כשבטני דבוקה לשמיכה וגבו של קאי מופנה כלפיי.
אני אמורה לעצום עיינים ולפחות להעמיד פנים שאני מנסה לישון, אבל לעזאזל, כבר מזמן איבדתי כל כיוון ל'אמורה'.
YOU ARE READING
PERSONA
Romanceמדי שנה מתכנסים אנשי העיר בנשף מסכות יוקרתי עם כלל אחד- אסור לשקר. אבל לכלל הזה הרבה סעיפים כגון; לא משנה מי אתה מחוץ לנשף הזה, מי אתה אמור להיות או מה אתה אמור להיות; כאן אתה מי שאתה באמת. ולשקרנים הכפייתים בנינו? על כל אורח לענוד שרשרת זוהרת ב...
