PERSONA

part 0.5

Part: p.5/ טיפות דם
•▪︎•▪︎•▪︎☆▪︎•▪︎•▪︎

"אני יכולה להבין מה קרה לך עכשיו?" קיארה נזפה בי ברגע שדלת הבית נטרקה. "על מה את מדברת?" התממתי ומזגתי כוס מים מהקנקן שבמטבח.

"בדיוק חמש דקות לפני שהוא נכנס דיברת על כמה את מתה להגיע לאסטרייז, בקצב הזה את באמת תגיעי לשם אבל לא בצורה שבה רצית." היא המשיכה לעקוב אחריי מהמטבח לסלון.
"את מרימה ידיים אחרי כל כך הרבה זמן?" ספק שאלה ספק לעגה לאפשרות. "ברור שלא," התיישבתי על הספה השחורה ושילבתי רגליים בנוחות, הסטתי את מבטי ממנה ונעצתי אותו בשולחן הקפה השחור "אני אמצא משהו, אני תמיד מוצאת בסוף." הסברתי בלחישה, בתקווה שלא תראה בזאת הבטחה.

"מה נתן לך את האומץ לדבר ככה למנכל החדש? את בחיים לא תתקדמי ככה." נאנחה והתיישבה לצידי. "אני לא צריכה אותו בשביל להתקדם." התפרצתי "תודי בזה או לא, הוא המנכל החדש, לא את. את עדיין צריכה אותו." החזירה בנימה זהה. "הדבר היחיד שאני צריכה זו דרך לסלק אותו באותה מהירות שבה הגיע." לחצתי על כוס הזכוכית ופרקי אצבעותיי הלבינו, כל מה שיכולתי לדמיין היה את הרגע שבו קאי אורז את חפציו ויוצא מהדלת.

"אני יודעת שזה כמו להודות בעבירה פלילית, אבל איך גרמת לסילוק המנכל הקודם?" "מי אמר שאני גרמתי לזה?" התגוננתי, היא נעצה בי מבט ושתקה "מסתבר שהדבר שהאיש הזה הכי פחד ממנו היה מס הכנסה." פרצתי בצחוק. "ברצינות? איימת עליו עם הדיווחים הפיננסים?" הפעם גם היא פרצה בצחוק, מצבי הרוח שלנו השתנו ברגע אחד.

"אז לא הכל סובב סביב דם." מלמלה לעצמה, כמעט באנחה של הקלה. "לגמריי." כחכחתי בגרוני, נזכרתי באותו לילה גשום וארור.

לפני שנה.

טיםות הגשם שרטו את עורי, הן היו חזקות מדי כנגד היום הארוך מדי שעבר עליי. כל כך חזקות שהם טשטו את שדה הראייה שלי מעבר לנצרת האקדח השחור. הידיים שלי רעדו מעט, לראשונה הודתי על הגשם המקולל הזה.

"את אפילו לא יודעת להשתמש בזה." הוא צחק במרחק כמה מטרים, לא נרתע כלל. הוא צדק, אני אפילו לא יודעת להחזיק את זה נכון.

"השריטות ברגליי חזרו לדמם, וזו בשפה מעולם לא הפסיקה. קצוות שיער רטובות נצמדו אל פניי, למרות שבקושי הרגשתי בהן.

לרגע גם בקושי הרגשתי בגשם, או במכוניות הצופרות בכביש הראשי במרחק רב, מספיק רב כדי שלא יבחינו בנו.

כיווצתי את שפתיי בכעס והידקתי את אחיזתי, מזיזה מעט את קרסול כף הרגל הימינית שלי כדי לייצב את עמידתי.

הוא לא פחד כלל, וזה היה הדבר שהכי הפחיד אותי.

"אתה לא המטרה שלי." הכרזתי בשיניים חשוקות. "את בעצמך לא יודעת מה המטרה שלך." הוא צחק שוב, כאילו היה בעל האקדח.

"תסתום." דרשתי והתקרבתי צעד נוסף, מאיים ככל שיכלתי. "כבר מזמן לא אכפת לי כמה עוד ייאבדו בדרך עד שאגיע אל המטרה שלי ותאמין לי, ממש לא אכפת לי שתהיה אחד מהם." התקדמתי צעד נוסף, ספק מנסה להיראות מאיימת, ספק מפחדת להחטיא במידת הצורך.

הבוץ לכלך את נעליי וטיפות הגשם הרעישו בחוזקה, מדמות אלפי יריות אקדח חלושות. "ומה תעשי כשתמצאי אותו? אה?" פרץ בצעקה חדה, פולט גיחוך מזלזל "תהרגי אותו?" לחש והתקרב צעד זהיר, ומיד לאחריו עוד אחד. החולצה הלבנה והמכופתרת שלו כבר מזמן איבדה כמה כפתורים והפכה שקופה תחת הגשם, כתמי הדם שלו התפרסו על כל המותן השמאלית שלו, וככל שהתקדם יכלתי להבחין כי רגלו הימינית צולעת.

רכב הספורט הלבן שלו העלה עשן מקדמת המנוע המרוסק, לאחר שהתהפך והתנגש בגזע העץ הראשון בשורה הארוכה של העצים שעמדנו לידם, זה לפחות מה שיכלתי לראות בחושך הנורא הזה.

"תבקשי שיחזור ותחזרו להיות משפחה מאושרת?" עיניו נראו מרחמות, מצטערות וריקות באותה שנייה ארורה. "שיגלה לך כמה בדיוק את שווה? כמה שילמו עלייך?" הפעם עמד כלכך קרוב כשכל מה שהפריד בנינו היו הידיים המושטות שלי האוחזות באקדח.

אקדח שבכלל שייך לו.

"כל כך זקן ועדיין לא מסוגל להבין מה אישה רוצה?" לחשתי בגיחוך זהה לשלו. "200 דולר." חשף את שיניו בחיוך רחב. שתקתי, חיכיתי שימשיך את המשפט. "זה כל מה שהוא היה צריך לשלם כדי שיפרצו אליכם הביתה ו-" הירייה הבאה כבר לא נשמעה חלושה, והגשם גם לא דימה אותה.

פליטת הכדור גרמה לי לסוג שני צעדים אחורה, רעש החבטה בקרקע כשהמנכל הארור נפל, היה כל כך משתק, לרגע חשבתי שהלב שלי עצר יחד עם שלו. אוויר שלא ידעתי שהחזקתי נפלט משפתיי הרועדות בהקלה. השתתקתי ובהיתי בו מדמם מליבו לאחר הירייה. הגוף שלי כולו רעד, למרות שלא הצלחתי לזוז מילימטר.

הרגשתי טיפות חמות על פניי, ידעתי שאלה לא היו טיפות הגשם, ואפילו לא הדם שלי שמזמן הקריש.

אלה היו טיפות דם שלא אשכח את החום שלהן לעולם.

הווה.

"לגמריי," כחכחתי בגרוני כשחזרתי למציאות.
"אף לא טיפת דם אחת."

•°•°•☆•°•°•°•
היוש! מה שלומכן?
הספר מתחיל לחזור לאט לאט ומקווה שגם אתן! מצטערת על ההקפאה הארוכה, אבל עכשיו אני חוזרים, וכמו שסלין מוכנה- מקווה שגם אתן❤
הפרק קצר כיוון שזה פרק 'החזרה' שלי אז לא הצלחתי ממש להרחיב אותו ורציתי להעלות ישר כשיש לי ולא ולחכות יותר מדי, מקווה שתהנו❤