The penthouse lights

פרק 10- חצי שיר נחמה

״הדברים הולכים טוב. מי ידע שאתה מצוין בתור שותף?״ טומי עיקל את שפתיו לחיוך עקום בזמן שהוא סידר את שולחן המשרד שלו והתיישב מאחוריו. השעה רבע לשלוש לפנות בוקר נכון לעכשיו.

אני הגעתי רק לפני שעה וכבר סגרו את המקום וניקו אותו. ירדן סידרה כוסות בבר, ניגבה שולחנות, וסידרה את בקבוקי האלכוהול החדשים שהספקים הביאו בצהריים כששילמתי להם.

אנשים באמת מוכנים לשלם הרבה כסף כדי להשתכר ולשרוף את הכבד שלהם.

לא מפתיע.

״למה הגעת רק לפני שעה? הפסדת את כל המקום במלואו. היה מטורף פה, בחיי.״ טומי הרים את רגליו על השולחן והניח רגל על רגל כאילו הוא הבוס פה.

״שכחת שאני מנהל חברת נדל״ן בדרום העיר?״ הורדתי את רגליו מהשולחן והוא הזדקף במקומו בכיסא במבוכה. ״ולחשוב שהייתי גר בסן פרנסיסקו ומנהל פה חברת נדל״ן במקום לעבור לגור כאן מזמן.״

״זה כי אתה אידיוט, אין מה לעשות.״

״לגבי זה אין וויכוח.״

הוא צחק בקלילות ואני הצטרפתי אליו.

״המקום נקי או שיש סידורים אחרונים?״

״הכל נקי, אדריאן, אין מה לדאוג. לך.״

״מצוין. אל תשכח לנעול את הדלתות. את כולן, טומי. אני צריך לזוז.״

הוא הביט בי בעלבון מזויף. ״אתה שוכח שהייתי מנהל את המקום הזה במשך שנתיים וגם אז היה מצוין? ירדן עדה לזה.״

ירדן.
השם הזה.

״אני סומך עליך. אני צריך לזוז. אתה תסתדר פה?״

״אני נשאר פה קצת, לא רע לי לנוח בספה ולהשתכר עד הבוקר שלמחרת.״

״כן, שכחתי שאין לך חיים.״

הוא קם מהכיסא ועבר לשכב בספה, ידיו מאחוריו ראשו ורגליו מונחות זו על זו על זרועות הספה. ״אתה מוכן לצאת? אני מנסה לנמנם.״ הוא נחר נחירה של בוז.

״כן, באמת עבדת קשה היום.״

״כן. מאוד-מאוד קשה. כואב לי הגב.״

״בוודאי, תנוח לך. תנוח.״

יצאתי החוצה וטרקתי את הדלת מאחוריי, מתכנן להגיע הביתה, להתקלח ולעוף למיטה לקראת יום חדש שתכף יעלה עם הזריחה. חברת הנדל״ן שאני מנהל מתעצמת ומגיעה לשיאים חדשים עם הסכומים והעסקים שהעובדים שלי מנהלים שם, אבל זה לא אומר שאין לי חלק בזה.

אני קורע את התחת שלי ורק הגעתי הנה.

צעדתי לעבר המדרגות לקומה התחתונה ועצרתי במקומי כששמעתי מנגינה מרתקת, מישהו מנגן שם במרפסת בגיטרה. הסתובבתי והתחלתי להתקדם עד סוף המסדרון וימינה. עמדתי מול חלונות ההזזה השקופים וראיתי אותה יושבת שם כמו צל שבולט בין כל כך הרבה צללים.