The penthouse lights

פרק 92- שהמוות יפריד ביניכם

ירדן
שכבתי על הספסל במעצר והרצתי במוח את כל עשרים וארבע השעות האחרונות מה שקרה בהן. זאת המציאות החדשה שלי, אה?

טומי יושב כמו זין במועדון ואוליבר משוטט במיאמי בין מסיבה למסיבה ורק אני נדפקתי על משהו שאפילו לא עשיתי? אני אדאג לזיין אותם. הם הולכים לחכות לי בסיבוב. טומי המזדיין... הכל יתגלה.

טומי היה זה שהרס אותי מלכתחילה. אמר לי שאני ילדה גדולה וגרר אותי לעשות דברים שילדה בת חמש-עשרה לא אמורה להתקרב אליהם. הוא זרע הרס בכל מקום שהיה בו. הוא כמו שטן שמעמיד פני מלאך שמגיע למקום חדש ומקלף את המסכה, מבצע את זממו עוזב.

אוליבר היה הטיפוס השנון. זה שבחורות תמיד רצו כי ידעו שיש בו משהו קשה לפיצוח. אבל אוליבר לא רצה אף אחת אחרת. הוא רצה אותי. והאמת היא? דורי מעולם לא היה האהבה הראשונה שלי. אוליבר היה האהבה הראשונה שלי. אהבת הנעורים שלי.

הבחור שגזל בתולין מחצי הבנות בעיר לא רצה סקס ממני. הוא לא רצה לשכב איתי. הוא ידע אני ומה אני שווה. הוא רצה יותר מזה. טומי שנא את זה. כולם שנאו את זה. אוליבר אהב אותי כמו שלא אהב אף אחת מעולם. זה היה כל כך קל איתנו. היינו כמו שני חברים טובים שנועדו להיות ביחד אבל כולם ריסקו את החלק הזה שלנו והרחיקו בינינו.

הוא רצה אותי.
אני רציתי אותו.

אם לומר את האמת... אם אוליבר היה חוזר אליי עכשיו... לא הייתי איתו. אני אהבתי את הבחור הזה כל כך עד שהשתגעתי מאהבה אליו. אבל אדריאן... פאק, אדריאן. הוא שונה. הוא לא דומה לאף אחד אחר שפגשתי.

הוא כמו מלאך שהגיע לחיי בזמן המתאים ופיצה על כל הגברים האחרים. החיים הכושלים שעברתי. הוא פיצה אותי על הכל והוא מעניק לי טוב יותר. את מה שמגיע לי.

אני לא רוצה מישהו כמו שאני רוצה את אדריאן למרות שהוא כבר הגבר שלי ואני הילדה היפה שלו. אני אף פעם לא מתעייפת ממנו. לידו אני מתמלאת בביטחון ואהבה.

לא עצמתי עין כל הלילה.

לא הרשו למשפחה שלי לבקר אותי ואדריאן לא בא יותר. אני לא רוצה לראות אף אחד. אני הגעתי לנקודה שבה אני מעדיפה את השקט הנפשי שלי על פני כל דבר אחר. כבר לא אכפת לי. על הזין.

לקחו לי את הטלפון הנייד ואין לי שום דבר כאן. אה, המצלמה המזוינת מעליי שמוודאת שלא אתלה את עצמי, כי עכשיו זה די בתוכניות שלי. לא מתוך אשמה. לא רצחתי אף אחד. הבטחתי לחפות על טומי ולקחת את האשמה עליי, אבל אם שניהם כאלה מזדיינים אני ארסק אותם.

שמעתי קול צעדים קרובים. ״ישנת?״

הרמתי את עיניי, השוטר הבלונדיני שהכניס את אדריאן לראות אותי עמד מול הסורגים עם מפתחות. ״לא.״ בלעתי את הרוק. הפה שלי מר. לא צחצחתי שיניים.