The penthouse lights

פרק 100- אעניק לך את העולם

ירדן
״אנחנו יכולות לדבר?״ מייב הרחיקה אותי מכל ההמולה וביקשה ממור שתרחיק את ונסה והשאר מאיתנו כדי שנוכל לדבר בפרטיות. אני לא בטוחה אם זה מה שרציתי עכשיו ואני לא יודעת על מה זה מעיד כשהיא לא מוותרת עליי. אף אחד מהם.

עד עכשיו סיננתי את ההודעות והשיחות מהם עד שהטלפון שלי כמעט התפוצץ.

מייב נשמה ובחנה אותי בהבעה מיואשת.
זו לא הפעם הראשונה שהיא מסתכלת עליי ככה. הצמדתי את ידי השמאלית לצידי גופי ושיחקתי עם הטבעת שאדריאן ענד לי. העובדה שאני מאורסת בגיל שמונה-עשרה ובהריון די התעכלה אצלי.

״את רוצה לדבר על איך אתם מעמידים פנים שאנחנו חבורה מגובשת ואז כשאחד מאיתנו עוזב את האזור אתם שוכחים ממנו ולא מתקשרים איתו במשך חודשים על גבי חודשים? בואי ונדבר על זה. קדימה.״ חייכתי בכנות. היא הביטה הצידה באשמה.

הסתובבתי לאחור וראיתי בחור גבוה וחסון מחבק את אדריאן וגורם לו לחייך. הוא הבחין בי בתוך כל ההמולה וגם כשהוא היה רחוק קראתי את הבעת פנים ששאלו אם אני בסדר. הסתובבתי למייב.

״ניסינו להתקשר ולהשיג אותך.״

״אחרי שהבנתם שאיבדתם אותי? כן. ראיתי את השיחות. סיננתי אתכם.״

״ירדן,״

״היי, מה קורה?״ בחורה ברונטית נמוכה עם שמלה אדומה קצרה ניגשה אליי בחיוך מסוקרן. ״אני בת דודה של אדריאן, מייגן. את מהממת, קודם כל.״ היא בחנה אותי בהתרשמות וחייכה. מייב גלגלה את עיניה.

״תודה רבה, גם את. תכף אני אבוא לשם ואכיר את כולכם. בסדר?״ חייכתי אליה והיא ליטפה את זרועי והתרחקה. מייב הסתכלה עליי במרמור. ״אני מבקשת שתלכו.״ סגרתי את השיחה והתרחקתי משם. היא תפסה את זרועי ומשכה אותי בחזרה. ״אני אוהבת אותך. את לא מבינה? את כמו אחותי, ירדן.״ עיניה דיממו כאב ואמת לאמיתה. היא לא שחררה את זרועי.

״את הכי יקרה לי בעולם. יותר מונסה. יותר מהשאר. את אחותי לכל דבר. עשינו כל כך הרבה דברים יחד. אני עשיתי טעות איתך. אני לא אגיד שום דבר נוסף כי זה לא תירוץ. אני לא מכריחה אותך לסלוח להם, אבל תסלחי לי. אני אוהבת אותך כל כך. אני לא מדמיינת את עצמי בלעדייך. אנחנו ביחד מגיל קטן. אני יודעת עלייך את הסודות הכי עמוקים שלכם. תני לי הזדמנות נוספת. זאת אני, מייב. בבקשה. אני לא מוכנה לוותר עלייך.״ היא תפסה את זרועותיי והתחילה לבכות. הלב שלי כאב.

עצמתי את עיניי והיססתי.

״אם היית אוהבת אותי לא היית מעמידה את עצמך במצב שבו את ידעת שאת יכולה לאבד אותי.״ המשכתי לגרום לה להרגיש אשמה. היא הנהנה. ״את צודקת. אבל את לא מסוג האנשים שאפשר לשכוח מהם. ברגע שאת באה אי אפשר לתת לך ללכת. את מיוחדת ואני אוהבת אותך. את לא מבינה את זה? בבקשה.״ היא חיבקה אותי חזק כל כך. חיבקתי אותה בחזרה.