The penthouse lights

פרק 4- תחזרי לישראל

ירדן
יצאתי בסערה מחדר השינה שלי וניסיתי להרגיע את השדים שלי שזעקו לצאת החוצה ולהתפוצץ כמיליון חלקיקים של שנאה, כאב, כעס, אכזבה וכישלון.

הכול היה בגלל האקס המטונף שלי שלא יכול היה להתנתק ממני גם כשהייתי בצד השני של העולם, רחוק מאוד ממנו ומהחבורה שהתפרקה לנו בקיץ.

"איפה אבא?" התפרצתי למטבח וזעמתי שלא במכוון על אמא שלי שהייתה בשיחת טלפון מהעבודה. היא הסתכלה עליי כאילו אני עולה באש ואני מלקקת סוכריה. "מה עובר עלייך? תמתיני עד שאסיים את השיחה, ירדן." היא סובבה את הגב שלה ועמדה בקצה המטבח, מקשיבה לצד השני בקו ומהנהנת מדי פעם.

אין עם מי לדבר, בטח שלא איתה.

<><><>

השעה המדויקת הייתה חמש בצהריים כשנכנסתי למועדון ״מרתון״ של טומי נכון לעכשיו. לפני שנתיים, כשהוא קנה את המקום הזה הוא שינה לו שם וקרא לו ״מרתון״ כי חיי בילויים זה כמו מרתון.

הדם בעורקים שלי זרם כמו מים שזרמו מפתח ניקוז שהיה חסום שנים. אני לא מאמינה שאבא שלי העז לעשות דבר כזה כשהוא ידע כמה זה כואב. כל אחד מזדיין נדחף לי לחיים. זה החיים שלי המזדיינים שלי ואני מחליטה על כל החלטה.

השכן השחצן שלי ירד במדרגות מהקומה העליונה והמוח שלי לא היסס לקלוט שטומי חתם על החוזה והעביר לו את המקום באופן קבוע. מי ידע שצריך לעשות משהו קטן כדי לשנות משהו גדול? רק חתימה אחת והמקום עבר שינוי משמעותי והחליף בעלים.

הנחתי את הטלפון שלי על דלפק הבר ואספתי את השיער לקוקו גבוה בזמן שהוא עמד מולי במרחק כמה סנטימטרים שעדיין הרגישו אינטימיים. זה גרם לגל של צמרמורת מתוקה לזרום בעמוד השדרה שלי ולהצליף לי בברכיים.

״אז עכשיו אצטרך לסבול אותך כאן?״

״משהו בסגנון.״

״מדהים.״

הוא התחיל להתקרב אליי בזמן שאני נכנסתי מאחורי הבר. ״טומי נכנס איתי שותף.״ הוא רכן לעברי ועדיין נשאר עם אותם תשעים סנטימטרים. הוא לבש חולצת טישרט שחורה ומכנסי ג׳ינס שהיו גדולים עליו במידה אחת לפחות. זה נורא יפה.

הפנים שלו היו כל כך סימטריות. הזיפים שלו היה נדירים. הייתה לו בלורית מסודרת ומשוכה לאחור בצורה מדויקת. העיניים שלו היו בצבע כהה אבל הן עדיין היו נפלאות, יש לו אור בעיניים.

על פרק כף ידו השמאלית הונח שעון רולקס ועל הצוואר הרחב שלו הייתה שרשרת כסופה. האידיוט המקועקע הזה היה נראה טוב, אבל הוא לא הבחור החתיך היחיד שפגשתי בחיים, אין ממה להתלהב.