Fatal fate //גורל קטלני{InbaR}

פרק 82-אפריל\אליוט

היי יפיפיות, רגע לפני שאתן קוראות את הפרק אני רוצה להזהיר באופן אישי שהפרק הזה יהיה מאוד טריגרי וקשוח, הוא יציג הרבה מאוד נושאים אובדניים וקשים לקריאה, אז במידה ואינכן מסוגלות להכיל תוכן שהוא קשה מאוד אני ממליצה לקחת הפסקה, להניח את הטלפון בצד או ישר לדלג לנקודת המבט של אליוט. למענכן תשמרו על הנפש שלכן, היא חשובה יותר 3>

קריאה מהנה!

--------------------

אפריל

עבר

~

עיניי מרפרפות, נפוחות, בקושי מסוגלת להבחין מבעד אליהן, ברכיי קרובות אל חזי הצורב, שפתיי נכלאות בכלא שיניי, הדבר היחיד שמתנוסס לנגד עיניי הוא האדניות הגדולות בכניסה לבית החולים, מזג האוויר קריר וסמיך, הרוח הקרה מצליפה בגופי בעת שדמעה ארורה מחליקה מהעין שלי היישר אל לחי שלי עד שהיא מכתימה אותה במרירות, ייפחה עצמוה אשר הדהדה בחזי בוקעת מבין שפתיי, כאב צורמני שלא ניתן לרסן, להעלים, הכאב המייסר ביותר, שיערי אסוף ברישול על קודקודי, ידיי חובקות את גופי, כמו סכין אשר משספת כול חלק וחלק בי הכאב תוסס ללא מעוצרים ואכזר כמו רעל ציאניד, ליבי הולם, לא מרגש, הכול כבוי, כעת המאבק בפתח, אין אחד אשר יוכל לשנות את המתחולל בחזי, אין אחד אשר יוכל לרפא אותי, אין אחד שיוכל להעלים את הכאב האכזר ביותר, הכאב שלעולם לא אתגבר עליו. משעינה את ראשי על ראשית הספסל הקר ונאנחת, לוקחת נשימה עמוקה ממעמקיי חזי ופולטת אותה במהירות, ריח חומרי הניקיון הוא הדומיננטי והיחיד שנשזר בקרבתי, אין האחד העומד לצידי, כולם דוממים, מיוסרים, אך לא כמותי, עולם לא נפל עליהם, ואילו לא סיפרו להם את הנורא מכול, הם..חיים את חייהם בזמן שחיים של אחרים מתפרקים לחלקיקים קטנים של דאבה עגמומית, עיניי נעצמות, אני לא זקוקה לעולם המזויין הזה, אצבעותיי מתחפרות מתחת לשערותיי, ציפורניי חורכות את עורי, אני זוקקה לכל דבר שישכיח את הכאב הנורא. אינני מסוגלת לשכוח את הרגע בו הרופא פסע לכיווני במסדרון הומה האדם, האורות הבוהקים קרנו על החלל הנרחב, היא כבר הייתה חלשה, חסרת כוח ועוצמה כהרגלה, ההבעה החלולה שלה רגע לפני שהוצאתי בכוח על מנת שהצוות הרפואי יטפל בה, לא תשכח לעולם, היא תלווה אותי בכל לילה, הצורה שבה עורה החוויר, החיוך המעוות שהתנוסס על פניה לא קדם לשאר, הוא ידע אמת נסתרת, אמת שהיא נמנעה מלשתף בה, היא רצתה שנבחין אך ורק בחוזקותיה ולעולם לא נקבל זווית נוספת אל חולשתה, אך זה כבר היה בלתי נמנע, כאב אדיר משתרך לכל כולי, ברגע שהרופא הגיעה, הבעתו הריקה מכול הציגה לי כמה המצב חמור, ליבי בער בלהבות בכלא צלעותיי, הוא יישר את מבטו אליי, הביט בעיניי, עם כול הכאב האכזר, הוא דקלם את אותן המילים שייצרבו בעורי עד קץ הימים, "לא הצלחנו." אלו צמד המילים היחיד שהדהד, תחילה אינני יכולתי לעכל זאת, פשוט נותרתי עומדת, במסדרון שוקק חיים, זו רק אני, אין עוד אחד, רק אני. לא חשתי דבר, לא כאב, לא חולשה, כלום, פשוט נותרתי, נושמת ופולטת, נושמת ופולטת, חלולה, ללא כולם, אך אט אט מילותיו חלחלו בתוכי, פתע סכר הדמעות פרץ מבעד לעיניי, לא הייתי מסוגלת לחדול, החיים האלו נגמרו. מבחינתי. דמעה אחר דמעה בשטף מלא כאב, דמעות ששוטפות כול חלק בפניי, לא יכולתי עוד להחזיק את גופי מלכשול, הוא ניתך על הרצפה המבריקה, בשברים, כמו כוס זכוכית שהתנפצה לחלקים, שבורה. סדוקה. מרוסקת. הרוסה. זה מה שאני, חלולה וללא כולם, הכאב כמו ברק רועם ומעתיק כול עצם בגופי, בטלטלה אדירה, הלב שלי נקרע מהחזה שלי, הכאב שלא יכול לחלוף לעולם. מייסר, מייגע, עמוק. אכזר כל כך, ייפחה אחר ייפחה, עד שהדמעות המזויינות החלו להיגמר, נותרתי, נערה בת 17, שבורת לב, על הרצפה, בידיעה מלאה שאת העבר לא ניתן לשנות אך ההווה שלי לא יוכל להיות כמו שהוא, הדמעות לא העזו לחדול, הן נשרו כמו יום גשום, עד שנותרתי חסרת אוויר, חלולה, כמו כלום. כמו ילדה קטנה, נמרחתי על הרצפה, אך למעשה הכאב שלי היה מוצדק,  ידעתי. שערתי. לעולם לא אוכל להתגבר על התחושה האכזרית הזאת, לעולם לא אשכח כמה אהבתי אותה, כמה העולם הוא רעה, מכול האנשים. היא. היא ורק היא. כשהקרקע רעדה היא החזיקה בה עבורי, כשהייתי זקוקה לחיבוק חם היא כרכה את ידיה סביב גופי והגנה עליי בעזרת גופה, היא הייתה עולם ומלאו יחד עם עיניה החמות והחיוך שמשרה ביטחון ואהדה, היא ידע כיצד לדבר איתי כדי שליבי יישאר פתוח ומתי לנזוף בי בשעת הצורך, היא המודל לחיקוי שלי, הכול עבורי, ברגע שהיא עזבה כול עולמי התנפץ לחתיכות ארורות, בדיוק כמו הלב שלי, ומשהו ארור נותר ריק, ריק לחלוטין, אין סיבה להיות כאן, בזמן שהיא לא כאן. ברישול אני אוספת את גופי וחומקת הרחק מכאן, היישר אל הספסלים שמחוץ לבית החולים, אני צריכה אוויר, ראשי מסוחרר, רגליי כמעט כושלות אך אני מגיעה בבטחה אל הספסלים מאפשרת לגופי לחבוט בעץ החלול, שולפת את הטלפון שלי מכיסי, ומחייגת במהירות אל אחי- שנמצא כעת בבסיס, בדרך כלל אינני מרבה להתקשר אליו, הוא ביחידה מסווגת סודית ביותר, הוא תמיד נמצא בפעולות מסכנות חיים...אבל הוא אחי, עם כול הדאגה שבדבר הוא לעולם לא יינטוש אותי לבד, נושכת את שפתיי וממתינה בכיליון עיניים שהוא יענה, "הלו? מה קורה אפריל?" קולו תשוש, הוא מעולם לא חמק משיחתי ותמיד ענה לי, כזה אחי, "היא מתה" קולי שקט כמו אפלה סמיכה ותוקפנית כמעט נשמע באוויר, אך חוסר התגובה מצידו האחר של הטלפון רועש יותר מכול דבר אחר, "אני-אני לא-" מעולם לא שמעתי את קולו של אביתר כך, שבור, סדוק, אני מבינה אותו. אין דרך לתאר כמה הכאב הוא אכזר, "אתה יכול להישאר בבסיס, אני אסתדר" כמו בדרך כלל. "את רוצה שאשלח את אלון לבוא אלייך? הוא יוכל לאסוף אותך מבית החולים ולהכין ארוחת ערב-" נושפת, חזי צורב, והנימה שבקולו לא משפרת את מצב רוחי, הוא סדוק ואבוד בדיוק כמותי, אך תמיד מפגין נוכחות ודומיננטיות מתפרצת, גם ברגע הקשה ביותר בחייו הוא לא נשבר. "אני אזמין מונית" משלבת את ידיי על חזי ומחפשת אחר מקור שיחמם אותי, "אני יכול לצאת מהבסיס אלייך, לא אשאיר אותך לבד, זה ייקח קצת זמן" לוקחת נשימה עמוקה על אף קולי השבור, "אני אהיה בסדר" שקר.שקר.שקר. "נפגש בקרוב" הוא מצהיר בכוחניות מונתה ומנתק את שיחת הטלפון, לאחר דקות ארוכות המונית מגיעה, משלמת עבורה כאשר היא עוצרת מתחת לביתי, פניי פונות כלפיי המדרכה כאשר אני צועדת אל עבר ביתי, חסרת אוויר, בידיים רועדות אני פוערת את דלת הכניסה, הסלון המוכר, מלווה במטבח שלא ניתן לשכוח, הכול אותו דבר. כאילו האדמה לא נחתה לא על ראשי, כאילו הכאב הוא לא כמו דם סמיך, רגליי כושלות, נוחתת על הרצפה בכאב, אינני מסוגלת לעצור את פרץ הדמעות, כמו שיטפונות, הזרם לא פוסק ומעטר כול חלק בפניי, צווחת בכאב לב, וחשה בליבי יוצא ממקומו, אני מרשה לעצמי יותר לאבד את עצמי בסבך האובדן, כאב שאין לו תחליף, כאב שלא יחלוף לעולם, הוא יתגבר ויתעצם, יבהיק בחסרון, שעות ארוכות שאני יושבת כאשר גופי צמוד לדלת הכניסה, לא מסוגלת להכיל עוד מלבד הכאב המייגע, סערת רגשות חולפת, אין דבר מלבדה, אין משמעות כשהיא לא כאן, מה אעשה, לאן אברח, הכול אבוד, הגוש הארור נותר עמוק בגרוני, מציק, בחוסר כוחות מטלטל , מרימה את גופי, ופוסעת אל עבר חלון רחב הידיים שבסלון, הריקנות מכה בי, אני חסרת כול יכולת, הכאב מזדעזע ורק מתגבר, אין לי שום סיבה להמשיך להיאבק בכאב, הוא לא יעבור ויתפוגג. אני ידעת זאת, הוא יופיע בראשי בכל יום, בכל שעה, בכל דקה, בכל רגע. הכאב יהיה שם כדי להזכיר לי כמה אכזר מצמרר ורע, כמה העולם המזויין רע. אין בי כלום דמעותיי כבר לא מעטרות את פניי, אין בי כלום, אני ריקה מי תוכן, מה אעשה לעזאזל?, היא רצתה שאאבק על חיי כמו חייה פרועה אך מה הטעם לעשות זאת שהיא לא כאן כדי לראות את ההצלחה שלי?, אין טעם. אין טעם לכלום. אין משמעות מזויינת, אין תכלית ואין סיבה, אין סוף והתחלה, אין כלום. הכול עזב יחד איתה, והותיר אותי כאן, להתבוסס בדמה ולנסות להתגבר על הבלתי אפשרי, היא הייתה איומה ועזבה אותי, היא נאבקה עד נשימתה האחרונה, ובכל זאת השאירה אותי בודדה, רוקי חמוץ, פוערת בידיים רועדות את דלתות החלון, משוב רוח מתפרץ גורם לשערי להתנופף אל מעבר לכתפיי, משוב הרוח לא מקל על ההרגשה הגועשת בחזי, תחושה מטלטלת, לופתת את הדפנות ומטפסת על אדן החלון, נושכת את שפתיי, עיניי נעצמות מהאוויר התוקפני, מרכינה את ראשי אל עבר הרחוב, זוהי שעת ערב מאוחרת, פנסי הרחוב היחידים שמאירים את המדרכה והכביש, מדי רגע עוברות מכוניות חולפות, גשם זלעפות נוטף מטה ומרטיב את שיערי, רגליי נחלשות והדחף לגרום לכאב להיפסק מהדהד ומכה בראשי כמו פטיש על מסמר, אינני בטוחה אם אלו דמעותיי או שמה אלו טיפות הגשם, אך הדבר היחיד שליבי כמה אליו הוא לחמוק ולהעלים בכל יכולתי את הכאב, רגליי רועדות, ידיי תופסות בדפנות. החלטה אחת גורלית יכולה להיות קטלנית בהחלט,  אני הולכת. ההחלטה נפלה. ברגע שאני מתכוונת להעלים את התחושות ולאפשר לרוח הקרה לאסוף אותי בשברים, ידיים חמימות מושכות אותי אחורנית, ומונעות ממני את האפשרות לחופש, האפשרות לברוח מהמציאות האכזרית שלי, "אפריל" קולו נוזף, מכווצת את גבותיי, "אלון?" מבעד לערפל מסמיך ורותח, מבעד לכאב. "מה את חושבת שאת עושה?" הוא ממשיך והודף את גופי אל חזהו, עיניו אדומות, מובן שהוא בכה. היא הייתה חשובה גם לו, בדיוק כמו שהיא הייתה חשובה לי ולאביתר, הוא מצמיד אותי אליו ומגן עליי בדיוק כמו שאביתר היה עושה אילו היה כאן, אני מתפרצת בבכי אל תוך חולצתו וגורמת לו לספוג כול נוזל שעוד נותר בתוכי, הוא גורר אותי אל עבר הספה ומושיב אותי, מאפשר לי להתפרק ולהוציא את הכאב שלי.