Fatal fate //גורל קטלני{InbaR}

פרק 62-אליוט

היי, רגע לפני שאתן קוראות אשמח נורא אם תצביעו לפרקים אעריך את זה נורא😍

בנוסף..מזמינה אתכן לעקוב בעמוד האינסטגרם-sweet_books66786
🩷

רחש משונה בוקע מחדר הנוחיות, מה שגורם לאוזניי להזדקף, משהו משונה זז בליבי נוכח רחשים לא מוכרים, לוקח נשימה ממעמקיי חזי ונוטש לצידי את הטלפון המזויין שלי, צעדיי הן כמו פצצטת מתקתקות, אך ליבי עוצר מלכת כאשר אני פוגש בבחורה הפראית שלי, מרכין את ראשי ומבחין בלחייה מוכתמות הדמעות, "מה קרה?" מכווץ את גבותיי בחוסר הבנה מוחלט, היא מסרבת להרים את עינייה הכהות, ידי נשלחת אל עבר לסתה החשוקה, מחזק את אחיזתי בלסתה וממתין בשקיקה לתשובתה , משהו מוזר ומזויין מתרחש מתחת לאפי ואני ממש לא אוהב את זה. עיניי לא משות מעיניה החומות, נפוחות ואדמומיות, ניתן לראות בבירור בכך שבכתה, אינני נרתע מבכי, זעקות ותחינות, להפך זה כול הכיף שבדבר, אבל, לראות אותה, הבחורה הפראית שלי, בוכה, פאק, זה מזיז משהו בליבי. הלחיים הרכות והעגולות שלה צבועות כעת בוורוד, נושך את פנים לחיי, "זה..." היא נושפת, מרגיש את הציפייה בכיליון עיניים, "זה?" חוזר אחריה כמה לרגע בו היא תפלוט את היושב על ליבה, "אני פשוט מתגעגעת למשפחה שלי" מילותיה צובטות את ליבי, גם אני. אבל לצערי הרב, הסיפור שלי שונה לחלוטין, המשפחה שלי מפורקת. הרוסה עד העצם. עד היסוד. אך אינני מתכוון לכך שמשפחתי כבר לא עימי, אני מתכוון שהמטען שאני סוחב ממשפחתי כבד כמו משקולת על הלב, אולי מבחוץ אנו נראים מאושרים, אך מבפנים, כולנו יודעים שהמשפחה הרוסה. וכול זאת באשמתי. מנענע את ראשי ונלחם בדחף העז לקרוס בחזרה אל רגשות האשם, משחרר את הלסת שלה, "תתלבשי, נעבור לפני בחדרך" אני מצהיר ועוזב אותה בדממה, פונה אל המרפסת רחבת הידיים שבחדרי, פוסע במהירות לעברה, אני חייב להשתחרר ואני לא עומד להזדכות בסיבוב נוסף של זיון עם הבחורה הפראית, פותח את דלת הזכוכית הקשיחה ויוצא החוצפה, מוציא מכיסי את חפיסת הסיגריות עיניי גומעות את חופיי אקפולקו, השמש החמימה ירדה ואיתה האור הקורן, ואילו נותרה רק אפלה אכזרית, הגלים מתנפצים בזה אחר זה, עצי הדקל מתנענעים כאשר הרוח הנושבת נושקת לעלים הרבים, שולף את המצית מכיסי ומתיישב על הכיסא הרעוע, מקרב את פילטר הסיגריה אל בין שפתיי, ומאפשר לה להתלות עליהן ברשלנות, לאחר מכאן אני מדליק את בלד הסיגריה וצופה באפר מתגבש בקצה, שואף אל עומק ראוותיי את העשן הסמיך שגורם לגופי להישאר קר רוח ורוגע, מתענג על עננת העשן הכהה שנפלטת מבין שפתיי ובוהה בה כאחוז דיבוק, לוקח שאיפה נוספת וממלא בשנית את ראוותיי בעשן הנעים, אך הדחף לפורקן לא נגמר ורק מתעצם בחזי, הדחף העז. להחריב. להרוס. שומט ארצה את הסיגריה המתפוררת ומתרומם, על רגליי מרגיש קצר נשימה, כאילו איני יכול עוד לרסן את דחפיי, הרגשות שוררים, בכל ליבי ידעתי שהרגע בו אצא מכלל שליטה יגיע, ובכן, גם ידעתי שהוא קרוב ביותר, ממהר אל דופן המרפסת, נשען על הקרמיקה ושואף אוויר אל ראוותיי, מזג האוויר חם וסמיך, ידיי עולות, אצבעותיי פוגשות ברקותיי בעוד מתחיל לעסות אותן, עיניי משוטטות לאורך חוף הים של אקפולקו, נאנח מעומק חזי, רק עוד קצת וזה נגמר, להחזיק מעמד. להחזיק מעמד. להחזיק מעמד. נושך את שפתיי עד זוב דם, מרכין את ראשי בין ידיי ואוסף את הכוחות שעוד נותרו בי, ימים ארוכים וממושכים לפני.

לאחר דקות ארוכות וממושכות שומע בניסיון לפתיחת דלת המרפסת גופי נדרך, מסתובב אחורנית ומבחין בבחורה הפראית, את גופה העסיסי והמקומר מעטר טרנינג רחב שעוטף את ירכיה העבות, עיניי סורקות את גופה, לפתע התחושה מעורפלת נסוגה, עוקב אחר חולצתה הרחבה שמכסה את הקימור שאני כמהה לפגוש יותר מכול, נושך את שפתיי, משלבת את ידיה ל חזה, הבעה זעופה מתנוססת על פניה, עיניה החומות נראות חמימות, המעטפת הכחולה סוערת מבעד להילת ריסיה הכהים, שיערה הכהה גולש בתלתול עדין על כתפייה , "מתי אנחנו הולכים?" שאלתה גורמת לזווית פי להתרומם, "את כל כך סובלת?" שאלתי גורמת לה לנחור בבוז, "עוד רגע אתחיל לטפס על קירות" מלקקת את שפתייה ונשענת על משקוף הדלת, "עוד מעט, בכול אופן, צריך לארגן מזוודה" חושק את שיניי, היא מכווצת את גבותיה וקמט של חוסר הבנה מתנוסס על פניה, "לכמה זמן אנו נהיה שם?" שאלה גורמת לי לתהות, אין לדעת. הכול יכול להשתנות בלילה. מתעלם משאלתה ונעצר כנגדה, היא נאלצת לעקל את צווארה על מנת לפגוש בעיניי, מצהירה אותן, ממתין לרגע בו תאפשר לי לעקוף אותה, חסר סבלנות, לופת במותניה ללא ניד עפעף מרים אותה על כתפי, היא משתנקת וזועקת, "חשבתי שהבהרתי לך פראית, אין דבר העמוד בדרכי" מחייך ברשעות ידי עוטפת את ירכה, מרכין את ראשי ונוגס בישבן העסיסי שלה, פאק. היא זועקת מאחוריי גבי ומתחילה להכות אותו, מגחך נוכח הניסיון הכושל שלה להיפטר ממני, מוריד אותה מטה, עיניה בורקות בסיעוף, היא זועפת כמו הפראית שהיא, אני פאקינג מת על זה. "תפסיק לעשות את זה" רוטנת, מתעלם בשנית מדבריה, פוסע אל עבר ארון הבגדים שולף כמה חליפות, אינני צריך דבר, הבגדים שלי כבר נוכחים בביתי וממתינים אך ורק לי , "תיקחי איתך כמה בגדי ערב, מהשמלות שקנינו" מעיף את ראשי מעבר לכתפי ומתבונן בהליכתה המרושלת, מלאה בזעף עצור, היא מגחכת בזלזול, "שמלה שחורה?, מספיק מתאים למאורה?" מגלגל את עיניי ומפנה את כול גופי אליה ותשומת ליבי אליה, "אני מעדיף את השמלה בצבע בורדו" היא נושכת את שפתייה ומצהירה כלפיי את עיניה הכהות, "מדוע?" היא מכווצת את גבותיה, חיוך קלוש נפרש על פניי, "אני מעדיף שזו תהיה השמלה הראשונה שאתלוש מגופך" חש באפלוליות הבוקעת ממילותיי ומתענג על מבטה , "תראה...מה שקרה היום הוא...אהמ, חד פעמי." היא מניחה את ידיה על מותניה, נושך את פנים לחיי "אני בספק פראית" נשמע כה בוטח בעצמי, היא מרימה גבה, "איך אתה כל כך יכול להיות בטוח?" מלקק את שפתיי, "אני בטוח שברגע שאתחיל איתך תתחנני אך ורק לעוד ועוד ועוד, עד שהרגליים שלך פאקינג ירעדו" קולי עמוק וסמיך, עיניה מתרחבות, היא משלבת את ידה על חזה, "אני לא מסכימה" קולה צרוד עם ניצוץ עדין של תחינה, "אין צורך באישור" משועשע לחלוטין, היא מנענעת את ראשה לשלילה, "לא, בכוונתי, אני לא מסכימה לזייף זוגיות איתך. יש לי כמה תנאים." היא נושכת את שפתייה, העוצמה והביטחון שהיא מקרינה כאשר היא אסרטיבית מעוררים בי דחף בלתי רגיל, מסכל בין אצבעותיי וממתין לעוד, "מה הם התנאים?" אני שואל למרות שבכל ליבי אני יודע שלא אוכל לשבור את המילה שלי מול אבי ואאלץ להיכנע בפניה, היא בולעת את רוקה ונראה כי נמצאת במאבק פנימי, "ראשית, לא אלבש יותר את שפנפנת הפלייבוי אלא אני אבחר בזאת , שנית, " היא מיישרת את עיניה אליי, "אם לא ארצה במין איתך כנראה שתאלץ להתמודד ללא כול זאת" נושך לעומק בשפתיי , "פאק" נאנח , אך עם לומר את האמת אני משתוקק לעוד ואוכל בכל זאת להתמודד ללא העקיצות שלנו , "שלישי, אתה עומד לספק לי את הספרים שאני אוהבת " מגחך בחרישיות, "קיבלת" מצהיר בפניה וממשיך בהקשבה מלאה "רביעי ואחרון חביב , ברגע שאנחנו חוזרים למקסיקו אתה משחרר אותי לנפשי ועוזב אותי לחלוטין." ברגע שמילותיה האחרונות יצאו אני מרגיש שליבי מחסיר פעמיה, החיוך שזהר על פניי נשמט , קרביי משתוללים ומאיימים להתהפך, בולע את רוקי, אבן ענקית נחה כעת ליבי, נקרע בין הצורך לאשר זאת ולאפשר לה לחמוק מבין אצבעותיי, אני חייב לעשות את זה. לעזאזל. בולע בקושי, חש בצבע האוזל מפניי, "מה קרה?" היא מתגרה בי בעיניה, הזיוף בקולה מתנגן כמו מנגינה ארסית, "נגמרו לך המילים סוף כול סוף?" ממשיכה, לוקח נשימה עמוקה, ומנסה לחסוך עוד זמן עש שאגיע להחלטה הגורלית ביותר, נושך את שפתיי לעומק, "אני מסכים" עיניה הכהות מתרחבות, היא מהנהנת בחיוך, "לפני הכול כדאי שזה יהיה אמין, אני חוששת שעליי לדעת מה שימך?" כובש גיחוך אדיר שתסס במעלה גרוני, "את לפני רגע רכבת על הפה שלי בזמן שרכבתי על שלך ואת לא יודעת את שמי? פראית?" היא נוגסת בשפתיה לעומק, מרימה גבה, "אז איזו עוד סיבה הגיונית לכך שלא גנחתי בשם שלך בזמן שבצענו זאת?" אלוהים אדירים.
------------
הפרק של היוםםםםםםםםםם
מה דעתכן על הפרק?????מה הכי אהבתן?????
אני בספק אם אליוט מסכים עם התנאים של אפריל אבל כנראה שהיא לא משאירה לו ברירה....
מקווה שנהנתן ונפגש בפרק הבא!!, אוהבת בכמויות ומעריכה ברמות, עינבר:)))