Fatal fate //גורל קטלני{InbaR}

פרק -15

היי, רגע לפני שאתן קוראות אשמח נורא אם תצביעו לפרקים אעריך את זה נורא😍

בנוסף..מזמינה אתכן לעקוב בעמוד האינסטגרם-sweet_books66786
🩷
טריגר(הפרעות אכילה).
אני טורקת מאחורי גבי את דלת העץ ונשענת עליה על מנת לחפש אחר יציבות פיזית, אני כמעט נישקתי את הזר גס הרוח, תחושות עמומות מתערפלות בתוכי והופכות אותי, אני נושכת את שפתיי כאשר דמעות חמימות מטפסות במעלה עיניי, למעשה הפעם הן דוקרות יותר את עפעפי וזולגות בשבילים ארוכים ומצמררים במורד עצמות לחיי הגבוהות, אני בולעת את רוקי ונלחמת בכל יכולתי באותו הגוש המוחמץ, רגליי נשמטות מטה מורד גבי גולש על דלת העץ בעודי קורסת לקצפה אשר מעוטרת בשטיח, אצבעותיי מטיילות אחר הדמעות ומעיפות אותן, אך לשווא, שום דבר לא יעצור אותן, לעזאזל, מה קרה איתי?, המון זמן לא הרגשתי כך, חסרת כל ביטחון, חסרה בכל, ללא אומץ, זמן כה רב לא התנהגתי כך עם גבר, זמן כה רב לא התמזמזתי עם גבר, זמן כה רב לא חוויתי כזאת קרבה פיזית לגבר, נקישה חלולה נשמעת מצידו האחר של הדלת, "תראי פראית" אומר הבחור גס הרוח, קולו מכאיב לי יותר, "פאק, אני צריך ללכת" הוא אומר ומוציא נשיפה רוטטת, רגע לפני שאני שומעת את צעדיו הכבדים מתרחקים, מוציאה יבבה חרישית, מובן, גם הוא אינו כמה בי, הוא לא רוצה אותי, כמו כולם, תמיד לבד, תמיד בצד, תמיד זו אני נגד כל העולם הארור והמזויין, כשהכול מתהפך אני נופלת בחוזקה ומתקשה להרים את עצמי בכל יכולתי, בדם יזע ודמעות, נלחמת בכל קול קטן אשר מקשה על תפקודי הפעיל, נלחמת יחד עם הנשמה, אך הגורל יכול להיות קטלני, מאז ומתמיד הוא היה כך,  אני נאנחת ואוספת את גופי,  בכאב אשר דואב מתרוממת לכדי עמידה מרושלת. מחשבות מפלחות את גופי וליבי, מגעילה, מכוערת, שמנה, באותו רצף בלתי פוסק של כאב מרטיט, אני פוסעת אל עבר חדר הנוחיות רחב הידיים שהמלון מציע , "אני צריכה רק..." אני ממלמל לעצמי בעוד רגליי כושלות, אך הפעם אין דבר שיוכל לעזור, אני נופלת על ברכיי ונושכת את שפתיי מעוצמת הפגיעה, ליבי הולם ונחבט בצלעותיי ללא הפסקה בכאב פראי ואמיתי, משעינה את ידיי על דפנות חדר הנוחיות בעוד ברכיי על הרצפה, צורבות, דואבות, לעזאזל, הולך להיות לי סימנים כחולים, אך מה זה שונה בעצם מסימני המתיחה אשר מתנוססים בצידי אגני, בירכיי הפנימיות ובבטני התחתונה, אני דוחה, מגעילה , מכוערת , שמנה , אוספת את שארית כוחותיי מרימה את גופי ונכנסת אל חדר הנוחיות, בלב מדמם מכאב שלא נסוג לעולם, אני נושכת את שפתיי ולועסת אותן בכלא שיניי, כאב הראש שלאחר השיכרון המוחלט מתחיל להשתלט עליי בחוסר נוחות, אני מרימה את ידיי הרועדות ומעסה את רקתי, נשיפת בוקעת מבין שפתיי, מיצי מרה תוססים בבטני, וגורמים לכאב להפוך לנורא עוד יותר, אני בולעת את רוקי ומרגישה את החמיצות של רוקי, עוצמת את עיניי ומתפללת בכל ליבי שהאדמה הרכה תבלע אותי, ואעלם כלא הייתי, רגליי קורסות מטה על ריצפת השיש, בעוד עיניי נעצמות בכוח אני לופתת את דפנות האסלה הצחורה, ומוציאה את מיציי המרה אשר תססו בי, כל תכולתי, כאב הראש מסחרר אותי, בעוד מפי יוצא כל התכולה שעוד נותרה בתוכי מאז הפעם האחרונה שהכנסתי דבר מה לפי, ראשי מסתובב בעודי מוציאה מבין שפתיי את תכולתי, אני נושפת ברטט כאשר הזרם פוסק, הוושט שלי צורב, משתעלת בגסות, אך הדחייה לא מפסיקה לקרון בראשי, מגעילה , מכוערת , שמנה , אותו הכאב לא פוסק, אותן מילים ארורות שנשמעות בכל סמטה חשוכה, בכל רגע חשוך, כאן כדי להזכיר לי כמה אני פחות טובה מהשאר, כמה אינני מוצלחת, כמה אני אידיוטית, כמה נורא זה להרגיש לרגע נאהבת, משום שזה לא מגיע לי, משום שזה לא עבורי, לא. זה עבור אותן הבחורות הצנומות בעלות המראה עוצר הנשימה, הן אלו שזוכות לכל האהדה, לוקחות הכול אליהן, אך במה הן אשמות, אני היא זו שגרמה לתחושה, אני היא זו שאכלה כמה שנפשה כמהה וחפצה, מהדחף העז לשכוח מהצרות אשר הגיחו בכאב שלא עולה על הדעת, אני בולעת את רוקי בחמיצות, מרימה את ידי הרועדת ומורידה את המים, עיניי מרפרפות כאשר הלחי שלי נחה על עמתי אשר על האסלה, אני עוצמת את עיניי ומתענגת על אותן השניות של השקט, משום שבכל ליבי אני יודעת שהמלחמה המתמדת שלי יחד עם עצמי מכאיבה בכל רגע ביום, מהרגע של ההתבוננות במראה ועד הרגע של לבישת בגדים, אכילת אוכל, פגישה עם חברותיי, לעזאזל, בכל אותם הרגעים אני מרגישה בשפל של עצמי, עכשיו אני מרגישה נקייה מהתאווה התמידית של עצמי, בנשיפה חדה וכאב ראש איום אני מרוממת בקושי, ומתפתלת אל עבר הכניסה, מתרוממת למעלה על רגליי הרועדות, שוטפת את פי, ומעלימה את הטעם המוחמץ, מתהלכת ללא שליטה על רגליי אל עבר המיטה הרכה אשר אליה אני כמהה בכל ליבי, להניח את ראשי ולהעלם בין הסדינים, פאק להעלם רק לכמה רגעים של שקט, כאשר אני מגיעה אל היעד הרצוי אני נוחתת על המיטה ומזדחלת תחת הסמיכה, כאב הראש מכה בראשי, בעודי מתחרטת על כך ששתיתי יתר על המידה שגופי יכול להכיל, רק עוד קוקטיל בטעם דובדבן...
לפתע בין האפלה לאור הירח הנוצץ נשמע רעש דפיקת הדלת, אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומכריחה את גופי להתרומם בעל כורחי כאשר הדפיקות הופכות לפראיות יותר, "פאק" אני גונחת ממיטתי, כאשר כאב הראש הנורא מכה בי כמו פטיש על מסמר , רגליי פוגשות ברצפה אשר מרופדת בשטיח עבה ורך, אני לופתת את שולי שמלתי מטה ומחזיקה בעזרת ידיי את ראשי הדואב, צמרמורת נעה במורד גופי, מותחת את ידיי, עיניי נפוחות מזרמי הדמעות הבלתי פוסקות שלי, אני בולעת את רוקי ומושיטה את ידי אל עבר ידית הדלת הזהובה, מסובבת אותה, עיניי מתרוצצות על המסדרון, בעוד עננת עשן מתנוססת לנגד, "מה קורה אפ'?" קולה המתקתק מעורבב בצרידות של לין מהדהד בחלל המעומעם, אני מצהירה את עיניי על מנת להבחין טוב יותר בדמותה הבלונדינית של לין, אני מזיזה את אצבעותיי על ראשי הפועם בכאב, "אני חושבת שאני בסדר, מה את עושה כאן?" קולי צרוד במעט, היא מפריחה עננה נוספת של עשן סמיך, "אני לא חושבת שמותר לעשן כאן" אני אומר ומגרדת את ראשי, "אופס" בין עיניים מוצהרות מסוגלת להבחין בחיוך המתקתק והמזויף שלה, היא מועכת את הסיגריה שלה בקיר ומכבה אותה, לאחר מכאן, היא מטילה אותה על הרצפה כאשר היא כבויה, עוקפת אותי ונכנסת היישר אל חדרי, אני מעקלת את פניי ונכנסת אחריה, הבטן שלי זועקת למזון, בעוד ראשי מסתחרר מרוב כאב, היא פוסעת אל עבר חדר הנוחיות שלי ונעצרת רגע לפני, "אז אפרילריל," קולה נשמע בשיכרון, אני מזעיפה את פניי, "מה דעתך על הבחור שהכרתי במועדון" היא אומרת ונכנסת אל חדר הנוחיות, "אה-" אני נאנחת מה יהיה עליי להגיד לה, שהוא כבר מצא עבורי שם חיבה, שהוא הזמין עבורי משקה, שנסענו יחד על האופנוע שלו, שכמעט פאקינג התנשקתי איתו?.
--------
הפרק של היוםםםםםם
ואוו, זה מסוג הפרקים שבאמת מקשים עליי, פרק כואב בהחלט, החוסר הערכה של אפריל לעצמה פשוט כואב נורא, והמחשבה על זה שיש המון אנשים שמתמודדים עם הדבר הזה, עם הדימוי גוף שלהם ככה באמת כואבת לי עוד יותר.
בנימה טובה יותר, מה דעתכן על הפרק??, מה הכי אהבתן??
מקווה שכולן בסדר גמור לאור המצב במדינה שלנו, שנדע ימים טובים יותר:)
מקווה שנהנתן ונפגש בפרק הבא, אוהבת בכמויות ומעריכה בטירוף, הכל! עינבר:))
❤️❤️❤️❤️❤️