Fatal fate //גורל קטלני{InbaR}

פרק-39

היי, רגע לפני שאתן קוראות אשמח נורא אם תצביעו לפרקים אעריך את זה נורא😍

בנוסף..מזמינה אתכן לעקוב בעמוד האינסטגרם-sweet_books66786
🩷

נשימתי נעתקת מראותיי, חזי עולה בלהבות חמימות ומתפשט לכל אורכי, מניחה את ידיי על חזהו המוצק, הפלדה הקשיחה שלו נצמדת לאצבעותיי, עיניו הבוערות אשר מבזיקות באותו יער מסחרר לא עוזבות אותי ולו לרגע, נושכת את שפתיי עד שטעם הברזל מסתחרר בתוך פי, "אתה מצחיק אותי" אני אומרת , נימת קולי משועשעת, גבה כהה כפחם עולה מעלה, עיניו הבוערות נעוצות בי כמו חץ במטרה, הוא דוחק את גופי כנגד הקיר , אך חומו הלוהט נוטש אותי לאחר רגע כאשר הוא מפנה אליי את גבו, מסובבת את ערופי ומשחררת אותו, החוטף שלי, מושך את הווילון וכמעט תולש אותו, הוא מפנה אליי את גופו עיניו חמימות, כאלו שמבעירות את גופי ומעלות אותי בלהבות, נמנעת מהרגשתי וכובשת אותה, "מה כל כך משעשע אותך פראית?" הוא שואל בעודו מתקרב אליי, אני נצמדת לקיר ומתהלכת על מנת להתרחק ממנו, הוא משלב את ידיו על חזו, בעוד עיניו עוקבות אחר כל תנועה שאני עושה, "אתה בעצמך בדיחה" משלבת את ידיי כמותו על חזי, "כן . טוב...אם זה מה שאת חושבת, פראית, אז למעשה אינך מכירה אותי מספיק טוב" מגלגלת את עיניי כאשר חיוך מעוות מתנוסס על פניו, נוחרת בבוז, הוא מתקרב אליי, רגע לפני שאני מצליחה לחמוק מכלא ידיו הוא מחזיק בי, ידיו הכוחניות משני צדי ראשי הוא גוהר מעליי בדיוק כמו קודם לכן. ניתן לחתוך את המתח ביננו כמו סכין על חלד, "אני חושב שהשמלה הזו נהדרת. תיקחי אותה" קולו גס ומעושן, עמוק ואפלולי, ליבי רועם בקשת צלעותיי ומתנענע ללא כל צל של התחשבות, הבל פיו חמים באזור הרגיש בעורפי, הוא רוכן קרב יותר אליי עד כדי כך שאני מסוגלת להרגיש את משקלו יוצא הדופן, לפחות בכך אנו דומים, נושכת את שפתיי כאשר חוסר הביטחון מכה בי בגלים ארורים ומחליש אותי נגד האויב הכי גדול שלי. ליבי הולם בפראיות בקשת צלעותיי, לפתע אני מרגישה רטיבות באותו אזור רגיש בעורפי ומזנקת קדימה בבהלה אדירה, זוכה להרגיש מקרוב יותר את חומת הלבנים הקשיחה, מלקקת את שפתיי ומרימה במהרה את מבטי היקד אל המזדיין, "אתה..אתה ליקקת אותי עכשיו?" בולעת את רוקי בקושי רב שמכביד על נשימתי הצלולה, הוא מחייך כמו איש פרא ומהנהן במן נימה נמרצת, ידיי מקובעות על חזהו המוצק כבטון, "את מתוקה, במיוחד כשאת מהורהרת" קולו סמיך כל כך שזה מתסיס את דמי בעורקיי, עיניי בוערות מאש טורדנית עוברות היישר אליו, הודפת אותו בכל כוחי וזוכה רק למעידה קטנה, עוצמת את עיניי, הריח המרענן שלו מצליף באפי בחמימות, הוא קורן אליי, ידיו עוטפות את גופי מלא הקימורים, מרחיקה בכל יכולתי את פלג גופי העליון שמה לא ירגיש באותו סוד ארור, ידיו מכבידות עליי, נושכת את פנים לחיי וגנחת כאשר לא נותר בראותי אוויר, "אתה מוכן לשחרר אותי?" אני שואלת בקול חנוק, עיניו נותרות מקובעות עליי, כאילו חוששת שאולי אעלם, אילו רק יכולתי... ידיו הכוחניות עוזבות את גופי, אילו הקיר הצמוד לא היה תומך בי הייתי קורסת על ברכיי, בדיוק כמו חיית הטרף שהוא הוא חומק מתא ההלבשה ומאפשר לי להחליף בגדים במהירות.
מוצאת את בגדיי בין כל התוהו ובוהו שרר, חולצת הטריקו הרחבה שהשובה שלי סיפק לי, לאחריה את מכנסי הג'ינס הקצרים, לובשת במהירות את החולצה ונדחסת לתוך הג'ינס, חסרת אוויר, אוחזת בשמלה בגוון הבורדו, מושכת את הווילון ופוגשת באותן עיניי יער שהופכות לי את הבטן, "סיימת?" הקול שלו רגוע, כאילו לא נצמד אליי, עטף אותי בידיו הכוחניות ופאקינג ליקק אותי לפני רגע. אני שונאת אותו.  כובשת חיוך ומהדקת את אחיזתי בשמלת בסאטן, "לא. סתם יצאתי לנשום אוויר" נושכת את שפתיי כאשר בועת צחוק אדירה מאיימת לכבוש אותי, הוא מגלגל את עיניו ומזדקף למרום גבהו, עליי לעקל את צווארי כדאי לפגוש בעיניו הבוערות, "מצוין. אני לא בטוח אם עוד הרבה זמן תזכי לאוויר פראית" קולו אפלולי , מעבירה את מבטי החשדני בו ומוסרת לידיו את השמלה בגוון הבורדו, חיוך קטן כובש את זווית פיו, "אני שמח שהקשבת לעצתי" הוא תופס את השמלה ומקרב אותה לאפו, מכווצת גבותיי, "האם הייתה לי עוד ברירה" אני שואלת ומרימה את ידיי בדרמתיות באוויר, הוא מניד את ראשו, "מה הקטע שלך להסניף את השמלה?" אני שואלת ומשלבת את ידיי על חזי, "ריח שלך.." הוא ממלמל בלחישה בלתי נשמעת, ספק לי ספק לו. פוסעים יחדי על רצפת השיש , החנות הזו יוקרתית עד כדי גיחוך, מגלגלת את עיניי בעודנו נוקשים על הרצפה בדרך אל הקופה, נעצרים מנגד השיש , המוכרת הנאה בעלת השיער הצבוע מעקמת את אפה ומביטה בי, לאחריה היא מרימה את מבטה מעלה וכאשר היא פוגשת בחוטף הארור שלי, עיניה פשוטו כמשמעו בוהקות, נראה כאילו צורת לב בוערת מתוכן, כובשת גיחוך, היא מחליקה את מבטה ביננו ואפה הישר מתעקם כאילו אינה מסוגלת להאמין שאנו יחדיו, מובן שהיא תחשוב כך אנחנו כמו שמיים וארץ, הוא נראה כמו אל יפיפה ואני נראית כמו האדמה שדורכים עליה בעזרת מגפיים כבדים, השמנה והבחור החתיך, איך בכלל ניתן להאמין לכך?. בולעת את רוקי כאשר אותה תחושת חוסר ביטחון מערפלת אותי לחלוטין, נאבקת בה עד צאת הנשמה. הוא מתיך בעזרת ידו הכוחנית את השמלה על הדלפק, ופונה אל המוכרת, "יש לך שמלה כזו בצבעים נוספים?" הוא שואל בטון קר שכמעט מרעיד אותי, היא נושכת את שפתיה, עיניה עוברות כמו להבה לכל אורכו של החוטף שלי, היא יוצאת מהדלפק ופוסע כמה צעדים, ממתינה שנבוא אחריה, החוטף שלי לופת את פרק כף ידי, גונחת בכאב הדוק, הוא שולח אליי מבט מזהיר, שולחת אליו בחזרה מבט מתריס ומגלגלת את עיניי תוך כדי שאני מתפתלת מעט באחיזת הברזל הבלתי מעורערת שבעזרתה אוחז בי, לאחר שניות אחדות אנו נעצרים מול קולבים אשר מהם משתלשלים שמלות הסאטן בגוונים שונים, היא מפנה את מבטה אליי ומחייכת בקרירות, ידיה נשלחות לחפש אחר השמלה, "באיזה מידה את צריכה מתוקה?" היא שואלת קולה מלווה במבטא מקסיקני לגלגני, אילו החוטף שלי לא היה אוחז בפרק כף ידי הייתי נזרקת אחורנית כאילו פגעו בבטני הרגישה, אני בולעת את רוקי ברעד, "המידה שלי?" קולי חנוק, היא מהנהנת ובוחנת אותי במבטה, אני מרגישה כאילו העולם גדל ואני הופכת לקטנה, ראשי מסתחרר ערפל מחניק סוגר עליי, מבעד לערפל אני מרגישה לחציה קטנה על ידיי גורמת לי לנענע את ראשי ולהבחין באותו יער סהרורי אפלולי מסתורי, באותה סופה קטלנית מאיימת, ובאותם ניצוצות מרהיבים בגוון כסוף, "אפריל" נימת קולו מעושנת וגסה, מחזירה אותי ישירות אל אותה מציאות, "מה המידה שאת צריכה?" הוא שואל אותי גוון קולו רכה כמשי, ממצמצת בחוזקה ומנענעת את ראשי, המבט הזה בעיניו. זו הצגה לעיניים פשוטו כמשמעו!. "אקסטרה לארג' " אני ממלמלת מבין שפתיי ועוצמת את עיניי במן תבוסה, לאחר רגע שאני פוקחת אותן אני לא מבחינה בתגובה מיותרת, מהחוטף שלי, ואילו מעובדת החנות אני מבחינה בקמטים בחיפוש אחר השמלות המיועדת, החוטף הארור שלי רוכן אל אוזני, משהו שנראה רומנטי מהצד, אבל ההפך הגמור במציאות, נושכת את שפתיי, "אם אינני טועה, המידה שלבשת קודם היא לארג'?"  הוא נושף בכבודות, חמימות מציפה אותי, "מדוע את לוקחת מידה יותר?" הוא שואל וצובע בחזרה את עולמי בגוונים שונים , "אני לא רוצה..." נאנחת בכבדות ועוצמת רק לרגע את עיניי, "זה בסדר פראית. אבל את השמלה בבורדו את לוקחת מידה פחות." הוא קובע ויחד עם זאת מקבע אותי קרוב אליו, כך שבגבי אני מסוגלת להרגיש בכל הרכסים העסיסיים שלו, נושפת בתבוסה, המוכרת הנאה לוקחת אחריה את גוש שמלות הסאטן, ופוסעת בנמרצות אל הדלפק, מניחה את השמלות על דלפק השיש החלק, היא מתחילה להעביר את השמלות, ידי מתנתק מידו הכוחנית, עובדת החנות מפנה אל החוטף המזויין שלי מבט עמוק בעוד שפתיה מתעקלות לחיוך,  "עבור מה את צריכה כל כך הרבה שמלות?" היא שואלת בעוד שעיניה נותרות מקובעות על השובה שלי, לפתע, ידו הכוחנית עוטפת את מותניי הוא מקרב אותי אליו בחוזקה עד שאני נתקלת בפלדה הלוהטת שלו, כובשת צווחת פתע , "אנחנו עומדים לעשות וילון עצום עבור החדר שלנו" נימתו סרקסטית ומשעשעת אותי, אך בכל זאת אני מכווצת את גבותיי, המוכרת מגחכת בנימה פלרטטנית, זה לא מפריע לי!. "ולמה שתעשו וילונות?, ועוד משמלות?" היא ממשיכה בחקירתה, מעקלת את צווארי כלפיי מעלה פוגשת בלסתו המסותתת מעוטרת הזיפים אשר נחשקת, אך הוא נותר אפלולי, "כי אנחנו אוהבים להזדיין," נרתע אחורנית בהפתעה צרופה ממילותיו, הוא לופת את גופי בחוזקה אליו ומחזיק אותי במקומי, לחיי נצבעות בגוונים אדמוניים, מפנה אל המוכר ההמומה, "סליחה?" היא שואלת כאילו לא שמע נכון את דבריו, אני משתנקת, "אני בטוח ששמעת אותי טוב. אוהבים לה ז ד י י ן" הוא מדגיש כל מילה, ומחבק את גופי בחוזקה "אבל לצערי הרב יש אנשים רבים. בדיוק כמותך. שלא מפסיקים לחטט, ומפריעים לנו להתפרע בפראיות ולהזדיין בכל מקום אפשרי בביתנו." הוא מסיים את דבריו, היא נותרת שקטה במהלך עטיפת השמלות והתשלום שעובר במהירות. פוסעים יחד עם שקיות הבגדים אל עבר האופנוע שמתנוסס על רקע השקיעה בחופיי אקפולקו.
-----------
הפרק של היוםםםםםםםםםם
שוב מתנצלת על השעה שבה עולה הפרק, משום מה המוטיבציה שלי לאחרונה היא רק בשעות הלילה המאוחרות.
מה דעתכן על הפרק??? מה הכי אהבתן??, אני הכי אוהבת את אליוט בזמן שהוא שובב!!!!! אמלה ואבלה.
מקווה שנהנתן ונפגש בפרק הבא!!, אוהבת ברמות ומעריכה בכמויות עינבר:)))