Fatal fate //גורל קטלני{InbaR}

פרק 80- אליוט

"אתה לא צריך לעשות את זה" היא נאנחת, נשימותיה מלטפות את חזי בעדינות, היא מתפתלת בין ידיי, "זה בסדר, אין לי בעיה" מושך בכתפיי ועוטף את גופה אליי בחוזקה, ריחה מטלטל וניחן במתיקות, ההפך הגמור מהצורה לוחמנית בה היא נאבקת, "בכל מקרה אני כבדה, אתה לא צריך לעשות את זה" מילותיה כל כך שקטות עד כדי שאני לא בטוח איך הן הגיעו לאוזניי, "זה בסדר פראית אני מסוגל להרים משקלים כבדים פי שלושה ממשקל גופך" מגלגל את עיניי, היא לחלוטין מגזימה , "את מפחיתה מהיכולות שלי פראית" חיוך משועשע נפרש על פניי, "אתה בטח סתם מגזים" מלקק את שפתיי וחש בקרירות העגיל על שפתיי, "את רוצה להצטרף לאחד מאימוניי להבחין בעובדות?" שואל ומרים גבה, עוטף את גופה וזוכה לעוד מחמימותה הענוגה, היא טופחת על סנטרה, "זה לא שיש ברשותי דבר טוב יותר לעשות" מגחך, "בכל מקרה אנחנו בעוד רגע מגיעים בחזרה אל ביתך" היא מחליקה רגל אחת מטה חושק את שיניי אך מאפשר לה לרדת בבטחה על הדשא, היא מעוותת את פניה בכאב, חיוך שחצני ומלאה ביומרה ניצת על פניי, "את בסדר?" נימתי מתגרה, קולי נמהל ביהירות, "זה עדיף מאשר גושי הסלעים שלך" היא מצהירה את עיניה כלפיי, כובש גיחוך, "חשבתי שאת מחבבת את גושי הסלעים שלי" ממשיכים לצעוד על גבי הדק, רגלינו נוקשות, "מממ, תן לי לחשוב על זה" מתגרה בחזרה, כמו הפראית שהיא, היא מתהלכת לפניי, התחת המוצק שלה כל כך פאקינג יפה כאשר בד השמלה נדבק אליו, נושך את שפתיי, פי נמלא ריר, אלוהים אדירים, "תפסיק להסתכל על הישבן שלי כאילו הוא ארוחת ערב אלוהים!" קולה נשמע, היא זורקת את ראשה מאחורי כתפה, עיניה בוערות בלוחמניות, פאק, מחליק את לשוני על שפתיי, "הישבן שלך באמת עומד להיות ארוחת הערב שלי" משלב את ידיי על חזי, "היית רוצה" עיניה בוערות, הלוחמניות פורצת ממנה. לאחר הריקוד האחרון המסורתי של לה אמה אני ואפריל חמקנו מבעד לדלתות השיש הגבוהות, הותרנו את שאר חברי כנופיית לה אמה וברחנו מבלי להשאיר עקבות. שיערה מתעופף אחורנית, רגליה נראות מפתות יותר על עקביה, "אני לא זקוק לרצון. זאת אמת פשוט" היא סבה על עקבותיה היא משלבת את ידיה, עיניה כל כך פרועות, מטריפות ומטלטלות, אני נזקק לעוד ועוד, "האמת הפשוט זה שהדמיון שלך חסר כל שפיות ושיש בראשך פנטזיות שלא יוגשמו לעולם?" היא צועד צעד אחד ויחיד לכיווני, חיוך מסוכן ביותר מתפרץ על פניי, עוקף אותה, פותח את דלת הזכוכית שבחצר ביתי ומאפשר לה להיכנס, "אחריך" מושיט את ידי ומאפשר לה לעבור, היא מגלגלת את עיניה אחורנית ונכנסת פנימה, צעד וצעד נוסף מובילים אותנו היישר אל חדרי, פוער את דלת העץ, רגליה נוקשות בעדינות על גבי מרצפות הקרמיקה, טורק מאחורי גבי את הדלת היא פוסעת אל מעמקיי הלדר, החשכה שוררת ואילו אור הירח הוא היחיד ששועט וקורן, יוצר הילה יפיפייה סביב הבחורה הפראית שלי, מוציא נשיפה ארוכה, היא משלבת את ידיה ומסובבת את גופה אליי, "מה עכשיו?" היא שואלת ומכווצת את גבותיה, הדבר האחרון שאנו נזקקים לו הוא שינה ערבה, מנענע את ראשי, "מה דעתך על משחק?" שואל, חיוך זוויתי מככב על פניי, "משחק?" היא מרימה גבה, מהנהן, "בואי נשחק במשחק" היא מצהירה את עיניה כלפיי ומיישרת אותן, עיניי כנגד עיניה, הלהט מחריף, "או שמה את חוששת מהפסד מוחץ?" נימתי מלאה בגירויי, היא נוחרת בבוז מוחלט, "אני לא חוששת מדבר, בטח שלא ממך" עיניה מאפילות, הגוון הכהה שלה נראה כמו לילה אפלולי ולח, "תשבי" מורה לה, היא מגלגלת את עיניה, ומעוותת את פנייה בחוצפה אך עושה כמילותיי, פוסע במהירות אל עבר מקרר היינות שבחדרי, שולף שמפנייה וורודה ותוססת, "בדיוק כבקשתך" מגחך, היא מפנה את ראשה לעברי, "חשבתי שהחוטף המזויין שלי לא מסכים לי שמפנייה" חיוך מתגרה מהבהב על פנייה, "אני מניח שלשובה היפיפה, חושני ולוהט שלך לא תהיה בעיה שתשכרי כאשר את במחיצתו והוא מודע למעשייך" מטיל את גופי ארצה בקרבתה אצבעותיי משחררות את העטיפה בעודי פותח את היין, "רק חבל שהשובה שלי הוא לא יפיפה, חושני ולוהט" היא מושכת בכתפייה, "את צודקת, הוא מעבר לכל זאת" היא מגלגלת את עיניה, "חתיכת שחצן מזויין" נוחרת בבוז, "בהחלט", מצמיד את פתח בקבוק השמפניה אל בין שפתיי ולוגם קלות מהמשקה התוסס, היא מזעיפה את פנייה, "אם את מעוניינת בשמפניה תצטרכי להצמיד את השפתיים שלך לשלי" היא מעקלת את פניה בזעף, "החשק שלי ירד" חיוך מתריס מתרוצץ על פניי, "כמה חבל..." סוגר את הבקבוק ומניח אותו בין שנינו, "מוכנה?" היא מגלגלת את עיניה, "שיהיה" מושכת בכתפייה, אך עיניה מציגות את דבריה השנויים במחלוקת, "כך, בכל פעם שהבקבוק מכוון לכיוונך אני נדרש לשאול אותך שאלה ואת נדרשת לענות לי, ולהפך כאשר הבקבוק יוצא עליי אני נדרש לענות לשאלתך, מוכנה?", היא נוחרת בבוז, "ומה אם אינני רוצה לענות על אחת השאלות" מיישר את עיניי אליה בצורה מסוכנת כל כך, "אני מניח שתגלי בהמשך" קולי מלא בחשאיות מסתורית, "כעת, את מוכנה?" היא מהנהנת, מסובב את הבקבוק, כאשר הבקבוק יוצא לכיוונה של אפריל עליה לשאול אותי שאלה, היא משעינה את מרפקיה על הרצפה עיניה בוערות בלוחמנות, "מה את רוצה לדעת?" שואל, עיניה מקפצות אליי, ראשה נראה כה מסוחרר, היא נושפת, "אוכל לשאול הכול?" היא מרימה גבה, עיניה נוצצות בפראיות, "כול אשר נפשך חפצה," מהנהן, היא נושכת את שפתייה, "מה הגיל שלך" מכווץ את גבותיי, מופתע לחלוטין ששאלתה הראשונה היא הסיבה לחטיפתה, "גילי הוא 28" עיניה נפערות, "28-?" היא נושפת, "מוזר לחלוטין, הרי אתה מתנהג בחוסר בגרות מובהקת," היא מגחכת, חיוך מסוכן מתפתל על פניי, "תורך לסובב את הבקבוק" מצהיר ומאפשר לה, ידיה עוטפת את גוף הבקבוק, תנופה קלילה מעבירה את האפשרות היישר אלי, כל כך הרבה שאלות צצות בראשי, "מהיכן את?" לוקח נשימה עמוקה, מבחין בגלגלי מוחה פועלים, "ישראל" חרא קדוש, "את יהודייה?" היא מחליקה את מבטה עליי, התרסה ניצתת במעמקיי עיניה, "חשבתי שמותר לשאול שאלה אחת בכל פעם, אך אענה על זאת, כן. אני יהודייה" אלוהים לא יכל להיות טוב יותר, הרי זה ידוע שאחת מהמחלוקות בין לה אמה לאחווה האירית מתבסס על כך שהאחווה האירית אנטישמים ואילו משפחת אליסיו יהודייה. "גם אני" עיניה נפערות עד כדי שאני חושש כי יתגלגלו החוצה ויתפוצצו, היא נותרת שקטה, מסובב את בקבוק היין, הבקבוק בפעם השנייה יוצא לכיווני, "ספרי לי על משפחתך" היא זעה מעט אחורנית ומשעינה את גבה על רגליי המיטה, כל שריריה קפוצים, היא מתוחה, מה שגורם לי להסתקרן אף יותר, בולעת את רוקה, מוציאה נשיפה, "אבא שלי-" מילותיה נבלעות, עיניי הופכות רכות מתקרב אל גופה באיטיות, "מה איתו?" מדרבן אותה להמשיך, היא לוקחת נשימה עמוקה, עיניה מרככות כאשר היא מתבוננת בי, "הוא עזב את משפחתי," עיניה מופנות אל אחוריי, מעקל את ראשי אחורנית ומבחין בדלת אשר נתלשה מציריה שוכבת ארצה על אריחי הקרמיקה, "ספרי לי עוד" נזקק לכל פיסת מידע ממנה, הכול. "אימי- חלתה בסרטן ומתה" אלוהים אדירים, מוות מעולם לא הפחיד אותי. אך המראה שלה כה מיוסרת, נודדת בין הכאב לתהום, אינני מסוגל להאמין כאשר דמעה בודדה מעטרת את הלחי שלה, שולח את ידי לעברה ומוחה את הדמעה, היא נושכת את שפתייה ומרימה את עיניה אליי, מוציאה נשיפה, "אחי הגדול-אביתר, חתום בקבע בצהל- זה אומר שהוא משרת את המדינה ומגן עליה מכול משמר, מגן על אזרחיה מכול משמר. אחי הוא גיבור. לוחם" עיניה נוצצות כשאר היא מספרת על אחיה, ליבי מתרחב, "אני מבין שאת לא היחידה במשפחתך שהיא לוחמת מולדת" היא צוחקת, "כן, זו לא רק אני" היא מושכת בכתפייה, "וברשותי עוד שני אחים קטנים, אך אותם אני לא פוגשת לרוב משום שהם נמצאים בפנימייה," היא לוקחת נשימה כל כך עמוקה לראוותיה עד כדי שאין ברשותי אוויר, "כאשר אימי חלתה במחלה הייתי במחיצתה יום וליל, מעולם לא אשכח את הצבע שעורה עטה בכל פעם, את חיוכיה מלאי הזיוף כשניסתה להציג לי כמה עולמה וורוד על אף בעוד רגע יחיד היא תקיא את נשמתה מבין שפתייה, לעולם לא אשכח את המטפחת שעיטרה את ראשה, התחלופה המהירה לשיער שנשר, הצורה בה היא הייתה מלטפת את שיערי ולוחשת לי מילות עידוד וחיזוק, להמשיך להיות חזקה גם אם קשה" עיניה הופכות לזגוגיות, מרגיש כבנאדם הכי בר מזל משום שהבחורה שלי סוף כול סוף משתפת את היושב על ליבה, "תמשיכי" קולי יכול להשתמע כתחינה אילמת, "כשהיא כבר הייתה איננה לעולם לא אשכח את צבטת הכאב, לעולם לא אשכח כמה העייני צרבו מדמעות, כמה הלב שלי בער, כאב שלא ניתן לתאר, כאב שעוטף אותך ומלווה אותך לנצח נצחים." עיניה הן כמו דינמיט חורכות ומפוצצות, חודרות, "ואיך המשכת בחייך..לאחר המוות שלה?" ראשי כבר לא על העליונה, אני נזקק לעוד ממנה, היא מנענעת את ראשה בעוד צחוק גס ומר נפלט מבין שפתייה, "אתה יודע בדיוק אילו שאלות לשאול," מלקקת את שפתייה, "הייתי זונה" חושק את שיניי, מכווץ את גבותיי, "חיזרי שוב" זעף עז שועט לכל אורכי, "בדיוק כמו ששמעת. הייתי זונה אומללה, כל אשר כמהתי לו הוא עוד מנה נוספת של קוקאין והאפשרות המזויינת לברוח מהחיים שלי." נימתה מלאה במרירות, צורך עז לעטוף אותה ולהגן עליה מכול משמר מכה בחזי, מתקרב אליה ומניח את גופי לידה, עוטף את כתפה ומאפשר לראשה להישמט על כתפי, "אני לא מתגאה במעשים המטופשים שלי, אבל לכל בן אדם יש נקודת שפל. וזו שלי, כדי להתפרנס נאלצתי למכור את גופי, כדי לברוח מהמציאות הכאובה שלי חמקתי אל הלא נודע. כך גם הכרתי את חברתי לין, אם בכלל ניתן לקרוא לה חברה," היא שואפת אל ראוותיה, בעודי נותר מרותק לכל מילה אשר יוצאת מפיה, "למזלי הרב, הייתי אז רק נערה בת 17 מטופשת, הצבא גייס אותי אליו, עם המיומנות שלי עליתי מעלה לצמרת וזכיתי למקום שיחבוק לי, זכיתי להגן על מדינתי בעזרת העוצמה שלי, ובעזרת כול זאת נגמלתי מהסמים, הכרתי את אניס, והתקדמתי בחיי. השארתי את השפל מאחוריי והנה אני כאן...בחדר עם החוטף שלי" חיוך מהוסה מתפרץ על פנייה, "אני מצטער פראית" היא מנידה לשלילה, "אתה לא צריך להצטער. זה עבר. מה שהיה בעבר נותר בעבר." המילים ממשיכות לגלוש מבין שפתיי כמו מפל שועט, "אני כל כך מצטער" היא מגחכת, "אני מופתעת שיש בתוכך איזו רחמנות וצלם אנוש, אך אני בסדר גמור, אני לא צריכה כלום." היא מושכת את כתפייה, מרימה את ראשה לעברי, חיוך גס מתנוסס על פנייה, "עכשיו תורך, המשפחה שלך." אלוהים אדירים, שאלת השאלות. המשפחה מזויינת שלי. הזיכרונות המזויינים אשר מסתחררים בראשי כמו נהר מעגלי, רגשות אשם ארורים, "לפני כשנתיים. בדיוק היום לפני שנתיים-" נאנח, אני הרגתי אותו. החרבתי אותו בין ידיי. המאפיה שנגדנו, האחווה האירית, מאז שאבי עלה לשלטון לה אמה, הוא ניתק קשר, ניתק את הסכם השלום הקר, והכריז על מלחמה כנגד האחווה האירית, הפכנו למאפיה קטלנית, מסוכנת כל כך, אכזרית כל כך, והם, המזדיינים בתגובה לכך, נאבקים ונלחמים, לרועה מזלם הם מעולם לא הצליחו, עד לפני שנתיים, שנתיים מלאים בחיכוכים וויכוחים, הקנאה זלגה ממני כמו גלידה ביום קיץ שמשי וחם, הייתי בשיא של הטירוף המזויין שלי, זיינתי ללא הבדל, כל הבחורה הבאה לידי סיימה במיטתי כאשר הזין שלי קבור בתוכה, כאב או לא, לא פאקינג היה לי אכפת. הייתי צורך בעצמי סמים כדי להעלים את כול המתרחש על ליבי, הייתי נחוש להדוף כול מחשבה, כול תחושה, להדוף הכול ולדחוק במעמקיי בחוזקה. ברגע שהאחווה האירית פרצה את חותמינו, עקפה את כול המחסומים, היא הגיעה מוכנה למרחץ דמים אכזר, ברגע האמת, ברגע בו חילקנו את כול הנשקים מהמכולה האחורית, אני זוכר את ההמולה, הצורה בה אבי נאבק בהם יורה ללא הרף עין, הוא יכל להוות עבורי השראה מטורפת...אילו לא הייתי ילד טיפש. אני זוכר את הרגע בו אירגנו את הציוד הנדרש ללחימה, אחי הגדול- האח שדאג לי בכל רגע ושניה, השותף שלי לכל פשע ומעשה אסור, הוא היה שם עבורי, ואני...לעזאזל. אני הייתי אכזר ורע. גאוותני וחסר תקדים. הושטתי לו את הרובה ללא המחסנית. הוא היה נתון אל האחווה האירית, נתון למוות מיידי, הוא היה מיומן, אך לא מול צבא שלם. לא היה לו סיכוי, חמקמק בצורה יפיפייה, הוא נעלם ברגע בו הם נעלמו, הוא נלקח עימם אני יודע זאת. עקבותיו לא שבו, מבחינת כול משפחתי הוא מת. באשמתי. אך היום. היום המשחק המזויין השתנה, לעולם לא אשכח את הרגע שבו עיניו נחו עליי בנשף המסכות, לעולם. אני יכול להישבע על כך. רגעים ארוכים וממושכים עד שאני מביא את עצמי למענה על שאלתה.