Fatal fate //גורל קטלני{InbaR}

פרק 37-אליוט

היי, רגע לפני שאתן קוראות אשמח נורא אם תצביעו לפרקים אעריך את זה נורא😍

בנוסף..מזמינה אתכן לעקוב בעמוד האינסטגרם-sweet_books66786
🩷

פותחת את דלת השירותים ונכנסת פנימה אל התא, טורקת את הדלת אחריי בהפגנתיות, מניחה את ראשי על הדלת ונושמת עמוק, בן זונה מזדיין, עיניי עוברות אל חלון האוורור הקטן של השירותים , חרא, אין שום סיכוי קלוש שאצליח לעבור דרכו, הוא לא יצליח להכיל את גופי מלא הקימורים, אילו הייתי רזה יותר כמו לין ואניס אולי הייתי מצליחה, נושכת את שפתיי בתבוסה אדירה שמבעבעת בבטני, נושמת בחדות ומרגישה גוש מריר ומעובה בגרוני, מוציאה נשיפה רוטטת אך שקטה, כזו שלא תסגיר את רגשותיי מבעד למסכה, מורידה את קרש האסלה ומתיישבת, מניחה את ידיי על פניי. אני לא אדם שבוכה בדרך כלל, ובטח שלא בפומבי, אבל לפעמים נפשי השבורה מחפשת אחר פורקן שלא מגיע במהירות, נושכת את שפתיי וכולאת אותן בכלא שיניי, דמעה חמקמקה ומרה יורדת בשביל כואב מעיני, כובשת יפחת ייאוש ממעמקיי בטני התחתונה, מנגבת אותה במהירות בעזרת גב ידי ומזדקפת, דפיקה מהדהד בחלל השירותים ולאחריה קול עמוק כמו מצולות הים, "פראית את בסדר?" נימת קולו רכה מכפי ששמעתי בכל חיי, בולעת את רוקי ומוציאה מראותי עוד נשיפה רוטטת, "זה לא משהו שאמור להיות לך אכפת סוטקר" אוספת את עצמי, קולי נשמע כמעט שבור וההפך הגמור משרציתי, מתרוממת על רגליי ופותחת לרווחה את דלת, צופה בחוטף הארור שלי נשען בעזרת גופו המסיבי על קיר השירותים, ידיו שלובות על חזהו המוצק, חיוכו הזחוח והשחצני שתמיד מתנוסס על פניו נוצץ כמו כוכב אשר זוהר בליל חורף אפלולי, "צריך משהו" מעבירה את מבטי מאחורי כתפי וניצבת מול מראת השירותים, מטפטפת לידי כמה טיפות סבון נוזלי ומכניסה את ידיי תחת זרם המים הצונן, "חשבתי שאאלץ לחלץ אותך" חיוכו המזויין רק מתרחב, "וזה למה בדיוק?" אני שואלת, נימת קולי ארסית ומלאה בזעף, "חשבתי ששקעת בתוך האסלה, שטבעת" הוא מגחך בצורה חרישית ומעביר את עיניו הרותחות לאורך גופי, "הלוואי והייתי טובעת, לפחות לא הייתי צריכה לפגוש בפרצוף הארור שלך" אני מעבירה את פניי בזחיחות אל החוטף שלי, הוא מגלגל את עיניו, "נו באמת פראית, תודי שאת אוהבת את הפרצוף הזחוח שלי" מגלגלת את עיניי, ועוברת אל המכונה לייבוש הידיים, כאשר האוויר החמים מרפרף על כפות ידיי אני מניחה לגופי להתרכך ממעט המתיחות אשר אוחזת בי, מושכת את הזמן בכל יכולתי, על מנת שלא אאלץ לענות על שאלתו המגוחכת, מפנה את מבטי אליו ומנעת את ידיי, "אתה מגוחך" וזה משעשע אותי, בולעת את רוקי, עיניי נעוצות במראה בעודי מתבוננת בדמותי מלאת הקימורים מעוררי הבחילה, נושכת את שפתיי במן סלידה מהמראה שלי, מברישה את שיערותיי השוררת בעזרת כפי, "קדימה פראית" החוטף הארור שלי חושק את שיניו ופוער את דלת חדר הנוחיות, יוצאת ומעיפה את שיערי בהתרסה אל מעבר לכתפי, שומעת לאחריה כמה קללות עסיסיות בשפה אשר דומה לספרדית. איטלקית, החרא המזויין מלא בשלל הפתעות, פוסעים יחד על המרצפות המיושנות של המסעדה, המארחת בכניסה יושבת בשיבה רופפת ומתעסקת בטלפון שלה, "יום נפלא" אומר האדם שמצידי בנימוס מזויף, היא מחייכת אליו וקורצת לו, מה לעזאזל פספסתי?, הוא מתעלם וממשיך להוביל אותנו אל מחוץ למסעדה, מזג האוויר החמים והטרופי של אקפולקו מלטף את גופי בחמימות, הרוח הסמיכה שורקת באוזניי ומתנענעת יחד עם עצי הדקל, השובה שלי לופת את פרק כף ידי באחיזת הברזל שלו, משערת שזוהי שעת אחר צהרים מאוחרת, הוא מושך את גופי אחריו ובעל כורחי אני נאלצת להיסחב אחריו, "מה דעתך שנצא לסיבוב?" הוא שואל, הקול העמוק הזה מזיז את ליבי בקשת צלעותיי, "מה דעתך שתשחרר אותי לנפשי?" אני שואלת וחושקת את שיניי, הרוח החמימה היא כמו שמיכה שעוטפת את גופי, "אני לא חושב פראית" הוא עונה בצורה סרקסטית, כזו שמבעירה אותי עד שד עצמותיי, בן זונה מזורגג. "אז למה אתה שואל מלכתחילה ? " חושקת את שיניי בחוזקה עד שאני מרגישה את שיניי כמעט יוצאות ממקומן, "את צודקת. בפעם הבאה לא אשאל, אצווה עלייך" הוא מעיף את ראשו אליי ומחייך בקטלניות, נושכת את שפתיי ונלחמת בדחף הכה עז לחרוץ אליו את לשוני, הוא עוצר את גופו מול האופנוע שברשותו, מגלגלת את עיניי, הוא משחררת את ידי מאחיזת הברזל שלו, מנערת אותה, מתרחק מגופי ויחד אתו החום הרב שקרן מגופו אל גופי, "הפעם אני לא הולך להתווכח איתך פראית" הוא מסובב את גופו ופונה אליי, משלב את ידיו על חזהו המוצק, מעקלת את פניי לכדי עלבון מזויף, "חבל דווקא התחשק לי איזו התקוטטות ביננו" אני מחייכת ולאחריה נושכת את שפתיי, הוא מגלגל את עיניו ושולח את ידיו קדימה, אוחז במותניי בחוזקה שגורמת לי להוציא נשיפה עמוקה, "תעזוב אותי אידיוט" אני מתפתלת בי ידיו, ללא כל מאמץ הוא מרים את גופי כאילו אני תינוקת קטנה אשר שוקלת כנוצה,  מכה את חזהו מזדעזעת מחזקתו, מנערת את ידיי בכאב, מבחינה בחיוך יהיר מתרחב על פניו המסותתות, הוא מניח את גופי בעדינות על כיסא העור  וממלמל כמה מילים בשפה שאיני מסוגלת לתרגם, מכווצת את גבותיי, " מה אמרת?" אני שואלת ומשלבת את ידיי על חזי בהתרסה, הוא מלקק את שפתיו, העגיל אשר תלוי על לשונו מתנודד, "אמרתי," הוא מחליק את ידו על עצם הלחי שלי וגורם לרעד מתסיס לעבור בגווי, מעקלת את פניי בחוסר אונים ומתנערת ממגעו החם, אך הוא מחזק את כפו המחוספסת על עורי, עיניי היער הסבוך שלו ננעצות בי, סוערות בסופה ענקית שמאיימת להחריב את כל העצים ארוכי הצמרת, טורנדו בלתי פוסק, כזה שמוציא מראותי כול נשימה קצובה, מלקקת את שפתיי כאשר גרוני מתייבש כמו מדבר סהרה, עיניו הלוהטות יורדות אל שפתיי והתחושה מבעבעת בעומקיי, "שהייתי שמחה להעניש את הפה המלוכלך שלך פראית" הוא נושך את שפתיו הבשרניות וכולא אותן בכלא שיניו, נשימתי יוצאת חלולה, חזי עולה ויורד בכבדות, מלקקת את שפתיי בשנית, אך נותרת ללא מילים, לראשונה אין בפי מילים אשר יכלו לתאר את דעותיי, הוא מעביר את ידו על פניי ומזיז שערה שוררת אל מאחורי אוזני, גרוני נסבך , מה לעזאזל קורה כאן?, שוקעת בעיניו הלוהטות, כמו אש מכלה מלאה בניצוצות כסופים מרטיטים, הוא מתרחק מגופי ועולה בקפיצה על האופנוע, משלבת את ידיי על חזי בהתרסה, מעקלת את פניי ומנסה להתנגד למה שאני מרגישה במעמקי ליבי, מנענעת את ראשי ומתנערת מהכול, ידיו הכוחניות לופתות את ידיי השלובות ומתירות אותן בשנייה, זועפת בעוד הזעם העז מבעבע בעורקיי ומהול בדמי, הוא כורך את ידיי סביב מותניו , כובשת השתנקות כאשר אני מרגישה מתחת לבד את הגבעות העסיסיות שלו, אשר מעוררת תאווה, הודפת את תחושותיי ריחו המרענן, נענע לימון מנטה, אפטרשייב מסתחרר בנחיריי, הוא משחרר את ידיי על בטנו מעוררת תאוות הבצע, אני מחליקה את ידיי אחורנית ומנסה להתחמק ממגעו, הוא מצקצק בלשנו ולא מאפשר לידיי לגלוש הרחק מרכסיו, "הידיים שלך בדיוק במקום בו הנחתי אותן" נימת קולו מלווה בציווי, מגלגלת את עיניי, הוא מניח את ידיו המחוספסות על ידיות האופנוע ומתניע אותו, כאשר הוא שואג לחיים אנו מתחילים בנסיעה.
לאחר דקות ארוכות של נסיעה שבדרכה נזפתי באידיוט על המהירות בה הוא נוסע, עצרנו מול חנות צדדית באחד מהרחובות שאני משערת שהם בין העשירים ביותר באפולקו, הוא הוריד את מוט הברזל, פניי נותרו באותה הבעת הזעפה אליו, "אתה לא שפוי" אני מתנשפת ומתבוננת בו, הוא מחייך שוב באותו חיוך קטלני קופץ מהאופנוע כאילו כול העולם נתון לידיו, ומושיט לי את אותה יד ארורה אשר מעוטרת בוורידים בלתי נגמרים, ושוב מתנערת מלאחוז ולאפשר לו להוריד אותי, אך בקפיצה הזו אני כמעט מועדת על הרצפה , ידיים כוחניות אוחזות במותניי ותופסות אותי רגע לפני הנפילה הכואבת, מתנערת ממגעו, "אתה יכול לעזוב אותי?" אני שואלת ברטוריות, ומגלגלת את עיניי, "כאשר תהיה זהירה יותר פראית" חיוך צדדי מטפס על פניו הסימטריות, אך הוא יורד במהרה, ידיו נוטעות על כתפיי באחיזת ברזל, "פראית אני מזהיר אותך. מילה אחת לא במקום והעונש יהיה גרוע יותר" מבטו כמו רעל מצמרר, נוחרת בבוז ומגלגלת את עיניי, מטה את ראשי, ידו עוברת ולופתת את לסתי, "הבנת?" הוא חושק את שיניו ועיניו מביעות קטלניות מרטיטה, נושכת את שפתיי ומבעירה בעזרת עיניי את דמותו בלהבות חמימות ומכלות, זה לא פאקינג מזיז לי. נושפת ומהנהנת לאחר קרב מבטים ארוך ולא נגמר, הוא משחרר אותי אך לא לזמן רב, ידיו הרותחות מונחות על כתפיי בשנית, חומו וריחו המסחררים מרתקים אותי כמעט למקומי , אך הוא דוחק בי להתקדם וכך אני עושה, מוביל אותנו היישר אל חנות בגדים בוטיק, מעקלת את פניי בבלבול מוחלט, "אתה לוקח אותי לחנות בגדים?"  מכווצת את גבותיי ומרימה את ראשי כדי לפגוש בעיניו המכלות, הוא מהנהן ללא מילים, דלתות הזכוכית נפערות ומאפשרות לנו להיכנס פנימה, פוסעת על אריחי הקרמיקה החלקים אשר נוצצים תחת המנורות בעלות האור הבוהק, בחורה צנומה פוסעת לכיווננו כאשר עיניה מקפצות ביני ובין החוטף הארור שלי, ידיו גולשות אל מותניי ולופתות כאילו הוא אוחז בדבר בעל ערך רב עבורו, מגלגלת את עיניי, שפתיה בעלות שכבת האודם האדום נמתחות לכדי חיוך מעוות, "איך אוכל לעזור?" היא שואלת , מרגישה את עיניה גומעות אותי לפרטי פרטים, מתפתלת באחיזתו נוכח מבטה השיפוטי, בולעת את רוקי, הוא מחזק את אחיזתו בי ומחזיק אותי במקומי, "כמה שמלות עבור אירועים מיוחדים" קול עמוק נשמע מאחורי ומחזיר את עיניי להתעמק בזיפיו הכהים אשר מעטרים את לסתו, מחזירה את מבטי אל הבחורה שכבר מתרוצצת בחנות בחיפוש אחר כמה שמלות, מגלגלת את עיניי, החוטף שלי מושך את גופי אחריו אל תאי ההלבשה הוא מושך את הווילון ומאפשר לי להיכנס, "קדימה פראית" הוא רושף, בולעת את רוקי ומזעיפה את פני, משלבת את ידיי על חזי, "אתה חושב שתוכל לקנות אותי עם בגדים יקרים?" נוחרת בבוז בשנית, הוא מגלגל את היער הסבוך שמסתתר בעיניו, "מרים את ידיו במגננה ומחייך, "אני רק קונה -",  עיניו מוצהרות בעודו רוכן קרוב אליי, "לשבויה שלי כמה בגדים יפים" הוא אומר כמו מן שומר סוד מפני כולם, מגחכת לפניו ונושפת, מוכרת החנות מתקרבת אלינו ומושיטה לידיי גוש עבה של בגדים, "למה את מחכה פראית, תתחילי למדוד" הוא אומר וסוגר את הווילון, שומטת את ערמת הבגדים על הרצפה מרימה שמלה שחורה בעלת מחשוף קדמי, אך סגורה בגב, כתפיות ספגטי ושסע קטן, משילה מעל גופי את הבגדים, מסובבת את גופי רק לא לפגוש בהשתקפותי במראה, לובשת מעליי את שמלה, נלחמת בבד הדק והצמוד אשר נצמד לכל קימור בגופי, מוציאה נשיפה רוטטת, מסדרת אותה במחשוף שלי, ועוצמת את עיניי בתבוסה אדירה, מגעילה, מכוערת,  שמנה, רגשות אשם על כך שאכלתי דבר מה מסחררים אותי, למה לעזאזל אני צריכה להקשיב לדחפי?, כובשת את רגשותיי הארורים אך בעל כורחי, "פראית סיימת?" שואל השובה שלי אשר מוציא אותי ממחשבותיי, בולעת את רוקי ופותחת את הווילון , גופו המסיבי נח על כיסא עור בגוון אדמוני, ידיו מתעסקות בטלפון שלו, עיניו עולות אליי , בוערות. כאלו שיכולות לעלות יער שלם באש מרוב להט עז. פאק.
-------
הפרק של היוםםםםםם
מה דעתכן על הפרק????מה הכי אהבתן??? אני פשוט נהנית מכל העוקצנות שעוברת בין השניםםםםם!!!!!!!
מתנצלת שלוקח לי טיפה יותר זמן לעלות פרק! לכן כתבתי במיוחד עבורכן פרק ארוך מבדרך כלל!!!
מקווה שנהנתן ונפגש בפרק הבא!, אוהבת בכמויות ומעריכה בטירוף !! עינבר:)))