Fatal fate //גורל קטלני{InbaR}

פרק 98-אליוט

עיניי מקובעות על הבחורה בעלת השיער הכהה והעיניים הכחולות והסוערות, אני יכול להרגיש כי היא מתבוננת בי מבעד לחלון העצום, אך אני יודע בכל ליבי שאינה יכולה להבחין בנו גם אם תתאמץ הזכוכית לא תאפשר זאת, בולע את רוקי, מקרב את גופה של הבחורה הפראית שלי אליי, היא זקוקה לנחמה, ועם כמה שאני מסוגל להביע את עצמי במילים יש רגעים בהם רק מגע יוכל להסביר כמה אני מאחוריה, אני הגב שלה ואני כאן כדי לנחם אותה בכאב האכזר שהיא חווה, ועם כמה שהבחורה שנרצחה מעוררת בי סלידה אני עדיין נדרש לעטוף אותה ולנסות לנחם אותה מהכאב האכזר שבאובדן אדם שקרוב אליה, מקרב אותה יותר עד שאני יכול להסתיר אותה בגופי מכול הסובבים, כורך את ידיי סביב מותניה, עיניי ממשיכות לשוטט, כאשר שני אנשי מאפיה פוערים את הדלת ופורצים פנימה, אני רוכן לאוזנה של אפריל אך לא מתיק את עיניי ממנה, מן הבחורה הכלואה, "אני חושב שעלינו לעזוב" מתבונן בחיילי המאפיה פוסעים אל תוך החדר כאשר מוטות ברזל בידיהם, מתרומם לגובהי, היא מנענעת את ראשה, "לא, אני לא יכולה ללכת" היא דורשת ולא מעיזה להזיז את עיניה מן המתרחש לנגד עיניה, "ובכל זאת" נאנחת ומושך אותה מעט, מרחיק אותה מהחלון.

החיילים הם כמו זאבי לילה ארורים, בעלי יצר רע ובצע לבצע כול דבר ארור ואכזר, אכזריים. זה בדיוק מה שהם, זקוקים לתאוות רוע ללא מחדל, כמו חבורת צבועים, כאלה הם חיילי לה אמה, אנו לא מאפיה שמייפה את חוקיה, אנחנו כוחניים, אכזרים, מסוכנים, צמאי דם מזויין, טורפים, אנחנו הטורפים בעולם של חיות הטרף, נזלול ללא כול מעצור את אויבנו,  מרים את הראש שלי בפעם האחרונה ומבחין בעיניה מצמצמות בכאב, זה הולך להיות נוראי כל כך, אבל...בעולמנו החזקים שורדים ואילו החלשים ננטשים בפינה וממתינים שיטרפו אותם בקלות..זה לא עומד להיות מחזה נעים, ויהיה עליי לתשאל אותה ולשוחח איתה לגבי כול המעשים שלה, לסחוט ממנה את המידע הנחוץ, כמובן שאפריל תהיה תחת אשגיחה מוקפדת ואלך רק בידיעה מלאה שהיא בסדר גמור.

פוסעים אל עבר האופנוע שברשותי, רגלינו מתופפות על האספלט, הלילה יורד ארצה ומכה כמו שט עבה ושחור, כוכבים אחדים מעניקים לשמיים מראה זהרורי ועדין, משפיל את מבטי אל עבר אפריל, היא שקטה בצורה מחשידה, אבל אני מסוגל להבין אותה, התחושות ששוררות בבטן שלה הן אכזריות ביותר, היא הגיעה הנה למקסיקו, לטיול שלה, עם חברותיה, החברות שלה, ובין רגע אחד בודד היא גילתה את פרצופן האמיתי, היא גילתה את האמת שמסתתרת מאחורי הדבר, כמה אכזר יכול להיות העולם.

נאנח, "אפריל" היא מרימה את עיניה, מעט מבולבלת, אני לא נוטה לקרוא לה בשמה, זה מרגיש פתאום כה אינטימי, אבל לאחר שהודיתי ברגשות העזים שיש לי כלפיה אני לא רואה עוד צורך להסתיר ולכבוש שום רגש, אני לא רואה צורך להסתיר ממנה דבר, כעת שהיא איתי, לצידי, מובילה אותי כמו כוכב באפלה, היא מרימה את ראשה לעברי, כאשר אנו שעונים על האופנוע, עיניה כל כך סגורות ומרובעות, היא מנותקת מהעולם, היא זקוקה למנוחה, "אני צריך להראות לך משהו" נאנח ומלקק את שפתיי, עיניה מתכווצות בשאלה, היא מושכת בכתפייה, "לך על זה" עיניה פונות אל עבר האפלה הצוננת שהלילה יכול להציע, עולה על האופנוע, מפנה את תשומת ליבי אליה, "תעלי" אני טופח על גבי משב העור, היא מגלגלת את עיניה, זווית פי מתרוממת לכדי חיוך שפוף, היא מעבירה את הירך העבה שלה מעבר למושב העור ועולה על האופנוע, ידיה נכרכות סביב מותניי, אלוהים הבחורה הזאת יכולה לטלטל אותי לחלוטין, בולע את רוקי, "תיצמדי יותר" היא נאנחת ונותרת במקומה, משחרר את הרגלית, מסובב את הגז וגורם לנהמה עצומה לבקוע מהאופנוע, היא מצמידה את גופה אליי, "אתה כל כך ילדותי" היא נוחרת בבוז, "אני רק דואג שלא תיפלי מהאופנוע" מכריז, היא נאנחת, "אני רק מנסה להיזהר על התפרים שלך" קולה מלטף את האוזן שלי וגורם לי לחוש טוב יותר, "אל תדאגי לתפרים, כול עוד את כאן, איתי, אני אהיה בסדר פראית" היא פולטת אנחה, מתחיל בנסיעה